כמה עשרות קברי צדיקים, פלאפל סביר, תיירים משוטטים וימה אחת כחולה יש לעיר הקודש טבריה להציע. למרות שהכנרת הייתה פרושה תחתיי, כמו בור טבילה ענק וטבעי, עליתי למקווה הוותיק שברחוב ורנר 5.
"הפינה החמה", בכניסה למקווה בטבריה, הציעה כוס משקה חם, פינת האיפור היתה מצוידת וידידותית, ואפילו חכמי ספרד שניבטו אלי מקירות המקווה קיבלו את פני בחמימות.
"חדר מספר 3" הפנתה אותי הבחורה שבכניסה, ושם גילתי רצפה רטובה ומלאת בוץ. שבתי אל חדר ההמתנה בחיפוש אחר מענה אנושי. הבחורה הישירה אלי מבט והבהירה שהיא לא עובדת פה אלא אחת הטובלות, ממש כמוני. "טוב, בואי" נכמרו רחמיה על המפונקת שמולה "אני אעזור לך". היא נטלה מגב וסמרטוט עם היסטוריה ארוכה, העבירה "ויש" נדיב אל הרצפה וסגרה אחריה את הדלת.
כשנכנסתי אל החדר נגלו לעיני מראות קשים: האמבטיה היתה מלאת שערות, לאסלה לא היה מושב וגם לא מכסה, והפח הקטן היה מלא על גדותיו. משותקת וחסרת אונים ניסיתי לתכנן אסטרטגיית התנהלות ללא מגע, תוך התעלמות מהזוועה שרחשה סביבי.
מושג הטהרה לא יכול להיות מנותק מעולם הניקיון וההיגיינה. בסביבה מוזנחת יכולה להתקיים טהרה בסטנדרים הלכתיים, אבל להישאר טכנית בלבד, ריקה וחפה מכל רגש או חוויה רוחנית.
רק ציבור הטובלות יודעות את מה שיכולה אמבטיה מלוכלכת לעולל לנפש אישה. די בקבוצת שערות סוררות בקרקעית האמבטיה כדי להעביר את הטבילה שאחריה לפסים טראומטיים ואף להרתיע נשים מלטבול. מה שמחזיר את מיטב נשותינו לשכשוך החודשי בלב שקט הוא לא מתק ברכותיהן של הבלניות, אלא רווחה היגיינית מינימאלית.
המתנתי ארוכות לתורי. האישה שלפני התעקשה לטבול, בליווי בועות קולניות, לא פחות מ-30 פעמים! על מ"ט שערי טומאה שמעתי, גם על ל"ו צדיקים, עשרה דבריא ושנים עשר כוכביא, אבל טרם עמדתי על משמעותיה הנסתרות של ל' טבילות. גם ימימה הבלנית משכה בכתפייה כששאלתי להסבר.
בתום דקות של המתנה לתורי הבנתי שאת נוהל הצלצול המנומס בפעמון מחליפה שיטת שוק הכרמל, ואת השימוש בזמזם שבקיר מחליפות צעקות קולניות. "ימימה, חדר שתיים!", "מה איתי ימימה?". הבלנית, כך מסתבר, עובדת סולו לגמרי, מפרפרת בין ששת החדרים ומתקשה לשלוט בתנועת הטובלות. מדי פעם מתרחשת תאונת מגבות חזיתית, כשהבחורה מחדר שתיים ורעותה מחדר שלוש, נפגשות על שפת המקווה, סבורות כל אחת שהבלנית התכוונה אליה כשצעקה "תיכנסי!".
ימימה הובילה אותי בתכליתיות לכיור קטן, ונטלה את ידי במים קרים. "איפה הבלנית השנייה? למה את לבד?" שאלתי את ימימה, והיא, מכירה בזרותי, פתחה עלי זוג עיניים גדולות מבעד למשקפיה.
"אני אמנם מחליפה את הבלנית הקבועה" הסבירה, "אבל יש פה רק בלנית אחת. כשבנות ישראל רוצות להיטהר, הקב"ה נותן סייעתא דשמיא וגם בלנית אחת מסתדרת".
ממש לא רציתי לנפץ לימימה את הסיסמאות היפות שלומדים בקורס לבלניות מתחילות, אבל הצעתי לה לעשות סיבוב במקלחות שבחדרים, ולחשוב על זה שוב.
תחת נטל 25 הנשים שעברו בסרט נע במפעל הטהרה בטבריה כרעה בלנית אחת מסורה. המנקה מגיעה רק בבוקר. המועצה הדתית האמונה על מקוואות הטהרה מונה רוב גברי מוחלט שכנראה נרדם במניין.
ציוד בחדרים: שמפו, קוצץ ציפורניים, אצטון וצמר גפן. אין מברשות שיניים ואין סכיני גילוח. מגבות: ישנות ומתפוררות, עדיף להביא מהבית.
שילמתי 16 שקלים ויצאתי בלב כבד. השערות הארוכות ששחו בסגנון חופשי באמבטיה רדפו אותי עוד שעות ארוכות.
מתוך אתר NRG יהדות
פעם בחודש - ביקורת מקוואות
דורית גרייבר נקלעה למקווה בעיר הקודש טבריה וחזרה עם טראומה לכל החיים. וגם חידת היגיון: איך משתלטת בלנית אחת על שישה חדרי טבילה ו-25 טובלות
