אז הינה זה מגיע, אחרי שנתיים וחצי של שירות לאומי, אני מתחילה לצאת למסע מפרך בעקבות מציאת בן הזוג, אביר חלומותי. האז מה היה לי החודש? מעשיה שלמה של ביינשים מוזרים והזויים שמנסים גם למצוא את אהבת האמת שלהם, לא פחות מאיתנו הרווקות המבולבלות.
אז אתחיל מהסוג הראשון - הערסים, שכל מילה שלהם היא מאמי וכפרה, לפני שאפילו שנפגשנו הוא מתחיל לקרוא לי: "אוי נסיכה שלי מאמי!” ואני נזהרת מפני שלא ברור לי איך הוא יכול לכנות אותי בשמות אם אפילו לא נפגשנו? אם זה לא מספיק הוא הודיע שהוא רוצה לצאת לדייט יחד עם חבריו החיילים: "תגיד לי אתה יוצא איתי או עם החברים שלך? תחליט?!”, אמרתי. וכדאי לי לשמור ממנו מרחק כי אולי הוא לא ישמור נגיעה (מה זה השטויות האלו הוא לא יכול לשמור מרחק?!) בא לי לחתוך. אבל החברות אומרות לי "את שופטת לחומרה וזה חבל!". למרות הכול החלטתי לחתוך. בנים להבא שימו לב לפני שאתם מכנים אותנו בשמות.
הסוג השני הוא הביינשים הדוסים - האלו המתייפייפים שלא מחזירים לך הודעות, שמצפים שתגמרי איתם, ולא הם איתך, וגם קוראים לך יקירתי. בנוסף שאתם קובעים פגישה אז הבייניש התורן פשוט מחליט לא לענות ולהבריז. מזל שאני לא טורחת להתאמץ ומוחקת אותו אחר כבוד מהסלולרי. אם הם מחליטים להבריז הם אלו שצריכים לשאת בתוצאות.
או שישנם מטיבי הלכת, אמריקאים הירושלמים, שהם כל-כך כובשים אותך כי הם בדיוק כמו המשפחה שלך, כמו מה שחלמת מגיל 18. לומדים בישיבה התיכונית הכי יוקרתית בחורב, ההורים שלהם אמריקאים, או דרום אפריקאים ,ארכיטקטים, והם גרים בשכונה הסופר יקרה ברמות. אבל שאת מנסה לדבר איתם את נקלעת בקשיים, הדבר היחיד שאת מצליחה להשחיל הוא סטיגמת ''חוק הדתיים השלובים", מצליחה לדלות ממנו פרטים... על ההידלקות הקודמת שלי. מסתבר שהוא היה איתו באותה כיתה, במקרה היו להם אותם מורים ובמקרה גם יש ביניהם קשר דם.
"כן בטח שאני מכיר אותו, הוא היה איתי באותה כיתה, הוא חבר ממש טוב שלי, הוא גר לידי ממש שני בתים אחרי". איזה יופי, במקום לנסות את מזלי אצל מישהו אחר, בסוף אני עוקבת אחרי מישהו שהיה פעם האקס שלי כביכול. אבל אין לדעת מה סטיגמת הדתיים השלובים יכולה לגרום. בסוף הוא מכיר את בן דוד שלי, את סבתא שלי כי הוא כמובן אמריקאי והוא לומד בישיבה גבוהה אמריקאית. הכול טוב ויפה, רק שהוא מתעסק ברפואה, וזה לא כל-כך מעניין אותי, אבל מה טוב ומה נעים אולי אצליח לדלות ממנו עוד פרטים על השובר הלבבות הירושלמי ששבה אותי מגיל 18, שאבא שלו היה מורה ללשון, והוא למד בכיתה של אבשלום קור, אבל זה נתקע ברגע שהגענו לבני עקיבא.
"היית בבני עקיבא?”
"לא.."
"למה לא?”, שואלת מתוך סקרנות.
"ככה.. היה לי משעמם"
"למה?”
"כי ככה..”
ואחרי זה הכל נגמר, בסה''כ רציתי לדעת למה הוא לא הלך לבני עקיבא. על מה הוא רוצה שאדבר, על השלום במזרח התיכון? הייתי אמורה לצפות שלבחור אין ידע קודם בתנועות נוער? ניסיתי וניסיתי עד שאפילו דיברנו על מאפייני ערים ברחבי הארץ. "את יודעת שחיפה מזכירה את ירושלים?!”. אז מה זה בעצם אמור להביע? עד שבסוף השתתקתי כמו דג. אחרי כמה זמן פשוט חתכתי. סבבה, הבנתי את הפואנטה.
ביינשים יקרים, הבנתי. גם אתם רוצים להתאהב. אבל תעשו לי טובה אם לא מתאים לכם. תגידו. אל תגרמו לבנות להחליט בשבילכם. בחיי שזה ממש משפיל שבסוף זה בא מאיתנו. למה אנחנו צריכות לומר את המילה האחרונה? תתנהגו כיאות ותסגרו את המעגל במקום שאנחנו נסגור לכם. במקום שניתן לעצמנו להיסחף ברומן הווטסאפי כשבתוך דקה תעברו לבחורה הבאה בשיחה אחרת, תהיו כנים למען השם, ולמעננו, אתם רוצים להקים בית נאמן בישראל, לא?! תעשו טובה, תנו לעבור את תקופת הדייטים בצורה נורמלית, אם זה לא טוב אז חותכים, בי שלום.
ויש גם את הסוג השלישי, הנואשים שיעשו הכול כדי לצאת איתך למרות שזה לא מתאים.
"תגידי אנחנו מכירים"
"לא..”
"מה את עושה?”
"למה אתה שואל?”
"את רוצה להכיר?”
כן, כך זה מתגלגל, ומרוב שהם נואשים יורד החשק מהם, אז אני מכבה את הווטסאפ והמחשב. מנסה להיזכר ברגע שבו הכל היה אמיתי, שהרגשתי שהכל בא בטבעיות. אני יודעת שהייתי תמימה אז. מה ילדה בת 18 בוגרת אולפנה דתית לבנות יודעת מהחיים שלה? אך למרות שלא הכרתי את הבחור מעולם, חשתי שההיכרות הייתה אמיתית בלי לצאת לפגישות בכלל, אבל לצערי מחצית מהארמון נהרס בגלל הפנטזיות שמוכרות לך הבנות באולפנה.
התדמית של הבחור המושלם, בשיעורי האישות של כיתה יב'. מה לעזאזל חשבת לעצמי, מגיע השלב בו נפסקים המשחקים של מדריך והמדריכה, נגמרו ימי בני עקיבא, ונגמר לנו מהצבא ומהשירות, רוצים למלא את השליחות שלנו בעולם, ולמצוא עוד שותף לחיינו, זה לא עוד משחק ילדים, זה להיכנס בשנייה לבית חדש רחוק מבית הורינו. אף אחד לא באמת הכין אותנו לזה, כי עם כל הבלבולים בחברה שלנו בנוגע לשמירת נגיעה, וחתונה שוכחים מהפרט החשוב מכל, מה עם אהבה?
אני כל פעם מנסה לחפש. מישהו שיכול שאני יכולה להתאים לו, לאופי שלו, החברותי, הכובש, השנון, אבל אני לא מצליחה. אולי זה הכול בראש, אין בחור מושלם, נכון. הוא לא היה מושלם, כי אם הוא היה מושלם היינו ביחד. אבל זה לא כך. אני יודעת שברגע שזו תהיה האמת, אבין שזה בא ממקום אמיתי זו תהיה האמת שלי. אני לא רוצה לחכות לזה, רוצה להרגיש את זה, לא בחלומות בהקיץ, להרגיש את הפרפרים , והבטן שמתפוצצת מהתרגשות, זה לא קלישאה מסיפורי אגדות, הקלישאה הזאת יכולה להיות רלוונטית גם לימינו. אבל אולי אם אני לא אחווה את הרגשות הללו לא יקרה לעולם. אם אני לא אעבור את התקופה הזאת, הקסם כולו יפוג, צריך ליהנות מהרגע הזה ולא ישר למהר להגיע למוסד נישואים שיתגלה בעבורנו ככאב ראש. מציאת הזיווג היא מהווה חלק ממציאת הפאזל האמיתי שבתוכנו. שלא רק נמצא את הפאזל השלם, אלא גם נמצא את האמת שלנו.