"אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת.
מצא אחרת נאה הימנה- מניח את השנייה (כלומר: שומר את הנאה יותר לשבת) ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן, מידה אחרת הייתה לו,
שכל מעשיו לשם שמים,
שנאמר: "ברוך ה' יום יום".
וכן שנינו: בית שמאי אומרים: "מאחד בשבת (יום ראשון בשבוע) לשבת".
ובית הלל אומרים "ברוך ה' יום יום".
(תלמוד בבלי, מסכת ביצה ט"ז ע"א)
"אמרו עליו על הבורגן הזקן, כל ימות השבוע היה מחפש סעודה לכבוד שבת.
הזמינו אותו לסעודה נאה, אומר: יאללה, מתאים, יש מצב אבוא לשבת, אעדכן אותך.
הזמינו אותו לסעודה אחרת, נאה הימנה- אומר שילך אליה (לסעודה הנאה יותר), ומבטל את הסעודה הראשונה שהוזמן אליה.
אבל הסטלן הזקן, מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו היו לשם הרגע,
שנאמר: "ואם לא מחר, אז מחרתיים".
וכך מצינו: בקטמונים אומרים: "מאחד בשבת (יום ראשון בשבוע)- לשבת.
ובנחלאות אומרים: "השבת לא נסגרת עד שהחרדי הרוטן לא סוגר את השוק (שעה לפני כניסת שבת)".
(ירושלמי, מסכת ביצה מ"צ א.)
* * *
כשתיארתי לאחותי את הפחד הכי גדול שלי מאז שהגעתי לירושלים (לאכול סעודת שבת לבד) מחד, ואת הקושי לארגן סעודה מאידך, היא אמרה לי שזה מזכיר לה את חלוקת החדרים בטיול השנתי. באים אליך חמישה אנשים לצרף אותך אליהם לחדר. מצד אחד אתה לא רוצה להישאר בלי חדר, מצד שני - אתה חושב שאולי תוכל למצוא חדר עם יותר "מגניבים".
כשסיימנו את היסודי, שידרגנו את "חדר בטיול השנתי" ל"משחק הכיסאות". כך מצאנו את עצמנו בשבת ישיבה, עומדים משך דקות ארוכות ליד שולחנות חדר האוכל בישיבה התיכונית. יעני "מדברים" אחד עם השני, אבל בעצם פוזלים בחצי עין מתי כל החבר'ה ה"מגניבים באמת" יגיעו סוף סוף מבית המדרש, ואז נתחרה עם כל העומדים האחרים מי הראשון שיתיישב לידם בשולחן.
דומה אך שונה היא תסמונת "מגרש החנייה" (קושי להחליט על חנייה במגרש בו כל המקומות פנויים), שאומנם אינה סובלת מחוסר בדימוי העצמי, אבל בהחלט לוקה בפרפקציוניזם מוגזם. הדיון שלנו לא ישאל האם יימצא בירושלים עשרים או אפילו עשרה צדיקים צפונית לרחוב עזה (להלן: "נחלאות"), או דרומית לרחוב הנ"ל (להלן: קטמון), שאינם סובלים מתסמונת ה"בורגני הזקן" או ה"סטלן הזקן". הוא גם לא ינסה לענות האם יש דבר כזה "מגניבים" או "חנונים", וגם לא האם ישנו קשר בין המחלות הנ"ל לקושי במציאת בן זוג (אני יכול להעיד על כמה מחבריי הטובים והנשואים שעדיין בלתי אפשרי לסגור איתם על סעודת שבת לפני יום שישי בשתיים עשרה בצהריים).
הדיון יתמקד אך ורק במאמר חזלינ"ו: הקנאה, התאווה ו"הכולם" מוציאין את האדם מן העולם. התאווה לקבל את ה"הכי טוב", שבגללה אני מפחד לנסוע למקום מסוים, מחשש כי במקום אחר יהיה מעניין או טוב יותר, משאירה אותי בסוף היום לבד על הכביש.
אני לא יודע מה המתכון בשביל לאהוב ולהתכונן לשבת כמו הלל ושמאי מחד, אבל גם לא לפחד ממנה כמו הבורגן והסטלן מאידך. אני רק מקווה פעם אחת לזנוח את החינוך שלנו למצויינות בכל דבר ערכי, לטובת חיים בינוניים ואישיים יותר.