מבוא:
לעיתים דברים פשוטים ומובנים מאליהם צריכים למשל כדי להבהירם ולהמחישם.
כל מי שנחשף למצבן של נשים צעירות, הלכודות, פשוט כמשמעו, בידי בעלים המסרבים לתת בידיהן את גיטן, מבין את חומרת הבעייה. בתי הדין, החוששים מפני "גט מעושה", נרתעים מלהפעיל גם את מעט הכלים שיש בידיהם. נשים נאלצות לנהל מאבקים מרים לאורך שנים רבות ועלויות כספיות כבדות, על מנת להשתחרר.
במאמר קצר זה ברצוני לטעון, שגם לרב המקדש את האישה, יש אחריות לוודא שאין הוא מכניס את האישה למצב ולמקום שבו תימצא בעמדה של פגיעות ותלות ללא מושיע.
חוזה נישואין המצורף לקידושין כהלכתם צריך להיות באחריותו של הרב המקדש ולא רק של הזוג הצעיר השקוע באהבתו וביצירת ביתו.
הסיפור הבא, משל הוא, אולם פרטיו מבוססים, לצערי, על מקרים מציאותיים לחלוטין בהם נתקלתי בעבודתי.
------------------------------------------
מעשה בראובן ושמעון שהכירו, התיידדו, ואהבה רבה שרתה ביניהם עד שהחליטו להקים עסק משותף, חנות תכשיטים. שמחו מאד הוריו של ראובן ונתנו לבנם חנות שהייתה ברשותם, מאה מטרים רבועים שיטחה. הוריו של שמעון שילמו עבור הריהוט לחנות. הסכום היה קטן בהרבה אבל "העיקר שהם יוצאים יחד לדרך חדשה, פירות השותפות ודאי יירבו על ההשקעה", כך חשבו בלבם הוריו של ראובן. "כדאי רק שתחתמו על חוזה שותפות כפי שמקובל", כך ביקשו.
פנו שמעון וראובן אל הרב ברוך לב-טוב, מי שהיה ראש ישיבת ההסדר בה למד בעבר שמעון. "אין כל בעיה", אמר הרב, "חוזה שותפות המקובל מזה דורות רבים בעם ישראל יש עימדי, חיתמו כאן וכאן, ובהצלחה בדרככם המשותפת". שמחים וטובי לב יצאו השותפים מביתו של הרב.
אלא שהעניינים לא התנהלו כשורה כמעט מן ההתחלה. שמעון השכים בשעות מאוחרות והגיע באיחור רב לחנות. פעמים רבות יצא באמצע היום לשעות ארוכות ואיש לא ידע לאן. הוא פגע בלקוחות, זילזל בראובן ובעבודתו הקשה, ועוד ועוד. ניסה ראובן להעיר לו שלא כך מתנהלת שותפות הוגנת. בתגובה הוא ספג מטר של גידופים משמעון. באחד הימים הבחין ראובן ששמעון מרוקן את הקופה המשותפת באופן שיטתי וגונב את כספו. הוא העיר לשמעון ובתגובה ספג מכת אגרוף וגם צרור קללות. בכאב רב, הבין ראובן שהשותפות הגיעה לסוף דרכה. פנה לבית הדין הקרוב וביקש לפרקה.
חמורי סבר,עיינו הדיינים בחוזה ופסקו: "אנו מאד מצטערים, מצבך לא פשוט. על פי החוזה אינך יכול לפרק את השותפות, רק שמעון יכול לפרק אותה, אולי תנסה לשוב ולפייס את שמעון ותשובו לעבוד יחדיו?". "אבל אי אפשר לעבוד איתו, קרא ראובן, "הוא כבר גנב את כספי והנה הסימנים הכחולים של מכות האגרוף שספגתי ממנו". "אתה מתבקש לשמור על כבוד בית הדין ולא לחשוף את גופך כאן" הפטירו הדיינים.
"אנא, עיזרו לי לפרק את השותפות ולפתוח עסק חדש ממנו אוכל להתפרנס" ביקש ראובן. "שלא תעז" קפצו הדיינים ממקומם, נסערים, " על פי החוזה אסור לך למכור תכשיטים או להיות בשותפות עם שום אדם אחר עד לפירוקה של השותפות עם שמעון...". אבל אני שומע ששמעון קונה ומוכר תכשיטים כאוות נפשו...." זעק ראובן "אולי תכפו עליו לפרק את השותפות בינינו ולשחרר אותי". "לא" אמרו הדיינים "פירוק שותפות כפוי? זו בעיה חוקית חמורה מאד מאד...אולי כדאי שתציע לשמעון את הבעלות על המבנה של החנות ותנסה לפתות אותו לשחרר אותך מן השותפות??...". בשברון לב יצא ראובן מבית הדין מבלי לטרוח להשיב כלל.
רגליו הכושלות הוליכוהו, נסער, לביתו של הרב לב-טוב. "כבוד הרב, כיצד יכולת להחתים אותי על חוזה כזה?? זעק. אני עובד קשה, גונבים את כספי, מבזים ומשפילים אותי ואין לי כל דרך לצאת מכך וכל מה שיש להלכה להציע לי הוא למסור גם את עמלם של הורי לרשע זה? איך נתת לי חוזה כזה??".
הרב לב-טוב שליבו נכמר בכה עם ראובן ואמר, "צר לי בני, אבל זהו המנהג, כך נהגנו מדורות..." הוא השפיל את ראשו ושב ואמר "איני יכול לעשות כלום...איני יכול...".
יש אומרים, שימים רבים הצטער הרב לב-טוב על כך שהיה שותף לעוול הנורא כלפי ראובן. רוחו נפלה וצער גדול עטפו, אך מה לעשות לא ידע.
יש אומרים, שאחרי צאתו של ראובן התעשת הרב לב-טוב, קרא לחברו הרב ירא-שמים ולראש ישיבה נוסף, הרב יודע-משפט. ישבו כל הלילה ונמנו וגמרו לעשות מעשה. ישבו וניסחו תוספת לחוזה השותפות המסורתי. בהסכם היו סייגים ועונשים מוסכמים, כך ששני השותפים יהיו שווים במעמדם, ושלא יוכל אדם לפגוע בשותפו, ולהמשיך לכפות את השותפות הרעה שביניהם, וודאי שלא יהא פושע נשכר. שלחו שלושת הרבנים לכל חבריהם ראשי הישיבות וביקשו מהם שלא להסכים להחתים שותפים על חוזים ללא התוספת המבורכת.
ונראין דברי האחרונים מן הראשונים....
וכל הסבור שמעשה כזה לא יכול להתרחש במקומותינו יסור נא לבית הדין הרבני הקרוב למקום מגוריו.
*הכותב הוא פסיכולוג קליני ב"הדסה" וראש החוג לחינוך במכללת הרצוג.