חמניה קטנה שלי

"נו, אז מה המטפלת אמרה?", חקרתי את זוגתי.

"לא ממש מתחפשים מחר", הסכימה הזוגה באי רצון, "רק משהו קטן".

"אמרתי לך. בגיל שלה, אין שום טעם לחפש אותה לפורים", קבעתי, "אולי כשהיא תהיה בת 12".

"מה פתאום? היא מבינה הרבה יותר ממה שנדמה לך", נעלבה בשם הילדה.

"גם הרבה יותר ממה שנדמה לי זה לא הרבה", התעקשתי.

"אתה יודע מה, אתה צודק", התפשרה הזוגה, "תחפושות זה דבר יקר. לא נקנה משהו מיוחד. נשים לה את הבגד עם החתול. נגיד שהיא התחפשה לחתולה".

***

"אמרתי לך" , ליגלגתי על אשתי, "כשלקחתי היום את חֶנִי מהמעון אף אחד לא היה עם תחפושת. היא היתה היחידה עם חולצה של חתול".

"על מה אתה מדבר? אתה לא יודע איך התביישתי הבוקר כשהבאתי את חֶנִי למעון", כעסה זוגתי, "משהו קטן. בטח. המטפלת עבדה עלי. כל האימהות הביאו תחפושות ישר מאמריקה.

דורית היתה דורה. ודני התחפש לדינוזאור. אסתי היתה מלכת אסתר. ויעקב היה קאובוי. רק חֶנִי שלנו לא התחפשה לכלום. עלאק חתולה. רציתי להרוג במקום את המטפלת. גם כן משהו קטן".

"אני לא יודע מה ראית בבוקר", התגוננתי, "כשאני הגעתי לא היה כלום".

"לא רצו שהתחפושות יתלכלכו בארוחת הבוקר, אז הורידו אותן. תחפושות זה מסורבל", התגוננה הזוגה בחזרה.

"אז למה להתאמץ? בשביל 5 דקות?", החזרתי.

"זהו", נחתם בטבעת המלכה, "לפורים חֶנִי שלנו מתחפשת. ועוד איך מתחפשת".

***

האמת, אין לי שום דבר נגד תחפושות. דווקא נהנתי להתחפש כל שנה ביסודי. חוץ מנעליים של חייל ונשק שההורים שלי לא הירשו לי כיוון שיש להם תודעת שואה גבוהה מידי, התחפושת שלי היתה ממש מוצלחת. המדים היו קצת גדולים, רק כומתה לא היתה לי. "מילואימניקים הם החיילים הכי טובים"- ככה אבא שלי אמר לי.

לכן, אם איילת היתה שואלת אותי (והיא לא עשתה את זה) הייתי מסכים שחני תתחפש למלכת אסתר. פשוט שמים לה שמלת שבת ועל הראש כתר שקיבלה במעון ליום הולדת שנה שלה. אם רוצים להיסחף ולחפש משהו קשור לשם שלה אז מבחינתי היא אפילו יכולה לשים גרביונים לבנים וגופיה ולהתחפש לחנה'לה בשמלת השבת. אז מה אם היא לא מכירה את הספר.

אבל חמניה? מאיפה הרעיון הזה בא? איפה תמצא בכפר השעשועים תחפושת של חמניה ב-30 שקל? מאיפה אשתי חשבה על הרעיון הזה של להיות מקורי?

***

פורים.

אני מכין משלוחי המנות. האמת, רציתי לכתוב באותיות קידוש לבנה על הדלת שלנו "ברוכים הבאים למשפחת נצר. בבקשה אל תביאו לנו משלוח מנות- אין לנו כוח להחזיר לכם". אבל עד שהספקתי לכתוב את השלט כבר כל הכניסה שלנו היתה מלאה באוזני המן ממולאים בניירות צלופן ועליהם תורה ארוכה מאוד של בעל ה"נתיבות שלום", כך שהיינו צריכים לוותר על זה.

בעוד אני מנסה להבין איך קושרים נייר צלופן, איילת בסך הכל מנסה להפוך את הבת שלנו לחמניה. זאת לא נשמעת כמו משימה קשה כל כך. במיוחד לאור העובדה שכבר היתה לנו תחפושת. קלי קלות. אשתי סינג'רה את אחותה ללכת במיוחד לקינג ג'ורג (כי אנחנו גרים בְּחוֹר ולא מוכרים אצלנו בדים במכולת) כדי למצוא בדים שיתאימו. אמא שלה נודבה לתפור אותם. הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה בסה"כ לתפוס טרמפים הלוך וחזור בתענית אסתר עד לשוויגר, כי כבר היתה תחפושת ורק היה צריך מישהו שיביא אותה. יצירתיים, כבר אמרתי?

על הבגד המיוחד עם העלים הירוקים שמתנפנפים ברוח ההתנגדות היתה די מתונה . חֶנִי אפילו נתנה לנו לאפר אותה ככה שיראה כאילו יש לה גרעינים שחורים על הפרצוף. אבל לך תשכנע ילדה בת שנה לשים מסביב לראש שלה טבעת חנק עם עלי כותרת צהובים.

"אודי, תגיע לפה מייד" פקדה אשתי.

"תחזיק את הראש של חֶנִי", ציוותה, "לא ככה. ככה. חזק. שלא יזוז".

"הנה חֶנִי. אנחנו עוד מעט גומרים" ניסתה אשתי לפייס את יורשת העצר.

"את באמת חושבת שזה יחזיק עליה יותר מדקה" ניסיתי לשדל את אשתי להיכנע.

"אתה יודע מה", התפשרה האמא שבה, "היא לא חייבת להיות עם זה כל הפורים. אבל לפחות שהשכנות יראו. אתה יודע כמה השקעתי בתחפשות הזו?

"הנה יופי. הצלחנו", סיימה אשתי להדק את טבעת החנק.

"לאאאאאאא", צעקה אשתי בבהלה לאחר שחֶנִי תלשה מהראש את יצירת המופת של הסבתא.

"אולי נחבר לה את זה לראש עם סיכת ביטחון" הצעתי בעליזות.

"נראה לך שזה מצחיק? עוד מעט אני מתקשרת למועצה לשלום הילד" השתיקה אותי האמא.

"הנה. תחזיק את זה ככה על הראש שלה", הדריכה זוגתי,"יופי. בדיוק ככה. לא לזוז. אני רצה להביא מצלמה".

"אחת, שתיים שלוש... לחייך....".

פלאש.

ניסיתי לחייך. אבל קשה לעשות את זה כשהבת שלך בוכה, מתפתלת ושולחת בך מבט מאשים שממיס לך את המעיים.

"האאא", נשמה אשתי לרווחה, "הצלחנו".

המשימה הוכתרה בהצלחה. ליהודיות היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

***

שלחנו את התמונה ברשימת תפוצה לכל החברות. אשתי הצליחה איכשהו לתפוס אותי עם חיוך. אבל חֶנִי? נראתה כמו כל התמונות שאני ראיתי עד עכשיו של תינוקות בגיל שנה מחופשים בפורים. התחפושות מאוד מקוריות ושנונות, אבל עד היום לא ראיתי אף תמונה מפורים עם תינוקות שמחייכים. אולי כשחֶנִי תהיה בת 12.