המורה שלי לבגרות בתושב"ע (המכונה 'אישות ומשפחה") היה רב חרדי, מבוגר, שחור זקן בעל קול עמוק שלא מותיר ספק. לא הייתי יכולה ללהק מישהו יותר מתאים למניעת שאלות ופתיחות בנושא. כיתה מלאה בנות, שבמקסימום העזו לשאול האם חייבים דוקא טבעת עגולה בטקס הקידושין. בסקר קטן שערכתי עם בעלי נמסר לי שגם את התענוג הזה חסכו להם בישיבה התיכונית, ומילה לא נאמרה על הנושא באופן ישיר או עקיף.
כעת נשמע כי רוח חדשה נושבת במינהל החינוך הדתי. מן המעט ששמעתי על התוכנית החדשה של "המשפחה הדתית חינוך להתמודדות בעולם משתנה" היא נשמעת מסקרנת,ראויה ומרשה לעצמה לגעת במרכיבים האינטימיים של חיי המשפחה, במורכבות ובערכים שעד כה נדחקו. אך עם זאת, משתמע כי שוב יהיה זה מנת חלקן של הבנות לשמוע צד אחד, ואילו הבנים ישמעו דברים אחרים וכנראה, הרבה פחות.
מקנן בי ספק על הפתיחות הנדרשת בנושא, בוודאי בתיכון. לא צריך לדבר על הכל ובטח לא בתזמון התלוש של כיתה יב' שלרוב רחוק מאוד מהחתונה. השיח האישי בהדרכת חתנים וכלות הרבה יותר מתאים. אך אם כבר הדבר הוטל בפתחו של משרד החינוך - הגיע הזמן לשאול מדוע מיהרו במשרד להכריז על שינוי יחידת הבגרות של הבנות, בעוד הבנים כלל אינם זוכים להדרכה בנושא, ומסתפקים ברצון הטוב של המחנכים (אם בכלל), מדוע במשרד החינוך לא מגבשים תוכנית מקבילה ומסודרת לגברים?
הקושי הגדול ביותר איננו בפרטים הביולוגיים, הקושי הוא בפער המתמיד בין מה שהבנות מתחנכות לבין מה שהבנים. אל נא תמכרו לי את פרטי המקווה והבדיקות שאולי אינם מעניינם של בחורי הישיבות התיכוניות (ואולי כן?). ההכנה הנדרשת הגדולה ביותר לחיי משפחה היא בתיאום הציפיות. ביכולת לראות את השני ואת צרכיו. בהידברות והתחשבות אין קץ בשוני. המפגש בין שני העולמות השונים שעד כה ניצבו, במיוחד בנושא הזה, משני צידי המחיצה הוא ההכנה הנדרשת.
אין צורך להמעיט בצניעות, יש צורך במתן הכלים אבל אלו צריכים להיות כלים של אותה שפה. ראוי שזו תהיה אותה חוברת במגבלות האפשר, אולי עם פרקים שונים. אבל הבסיס צריך להיות זהה. שהרי המפגש הוא העניין.