בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ הייתה סבבה והכל ומשעממת רצח. ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אישה בדיוק להפך, ונכריח אותם לנהל מערכות יחסים וככה נוכל להעביר את הזמן בדרמות וצחוקים עד ביאת משיח שיוכל להחליף אותי בעבודה הזאת ואנכי אצא לגמלאות. וייצר אלוהים את האישה בצלמו כדמותו ואת האדם עשה בעיקר מעפר ומים.
והאדם גדל. ועימו גדל התסכול המתמשך מחוסר ההבנה האינסופי של איך נשים חושבות וגברים מתנהגים. תסכול שפרנס הרבה מוכרי חנויות בגדים וייצרני בירה. בגדול התחביב היה להאשים את זה שנשים חושבות בצורה מתוחכמת מידי, עקומה מידי, רגשית מידי, שטחית מידי, פתלתלה מידי, ישירה מידי ושאין להם חוש התמצאות במרחב, ושגברים אטומים רגשית. האמת הייתה ששני הצדדים היו שונים ושבגדול כל יצור אנושי נוצר עם הדפיקויות המיוחדות לו, מה שלא מנע מבני אדם להתאחד סביב הגדרות משותפות ולצאת נגד אנשים שמגדירים את עצמם אחרת.
ויגלה האדם את האש. ואת הגלגל, ואת מכונת הכביסה, ואת הרשתות החברתיות למינם. ויגלה האדם את אלוהים מחדש אחרי שזנח אותו וחזר אליו והרג אותו והמציא אותו מחדש בתמימות שניה, שלישית ופוסט מודרנית. ויאמר האדם, נעשה סדר אחת ולתמיד בכל הסיפור הזה של מערכות יחסים ולא נצטרך לחשוב מאות פעמים אם זה טוב, אם זה רע ואיפה הדרך חזרה. אז הוא המציא את "פרופיל מאה", טופס ארוך שבו הצדדים נדרשים להעניק ציון מאחד עד עשר להתאמה של הצד השני לציפיות שלהם, הבחור אמור להגדיר מה הוא חושב עליה ומה היא חושבת עליו, והבחורה צריכה להתמקד במה היא חושבת עליו, כי בכל זאת הוא ראש המשפחה ולא מתפקידה לשפוט את המחשבות והרגשות שלו. ציון מאה בטופס מבטיח ש"הקשר של הכירות הוא קשר יציב היכול לעלות לקשר של הקמת בית". ממש כך.
יש יותר מניחוח של שוביניזם שעולה מהטופס הזה. הוא מתעלם מהעובדה שהאמירה של אלוהים לאישה "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" היא קללה ולא קביעת עובדה. אי השיוויון בין המינים בבראשית הוא קללה בדיוק כמו "בזיעת אפך תאכל לחם" או "בעצב תלדי בנים". למזלנו האנושות הצליח לייצר עבודות שהן פחות מאמץ פיזי ולידות עם פחות כאב, אבל קללת הנחיתות של האישה ממשיכה להיות פופולרית בחוגים מסויימים. אבל זו איננה הבעיה המרכזית כאן.
לצערנו, הדבר היחיד שמצדיק התנהגות לא רציונלית בעולם שלנו הוא אהבה. פעם בני אדם היו יכולים לחוש במסתורין השוכן בטבע, או בנדידת העננים בשמיים אבל מאז שהמדע ייבש כל חלקת רגישות בריאה רק לאמנים ולאוהבים יש תירוץ להתנהג מוזר. חלק מהדתיים מאד מפחדים מזה, הם חושבים שדת אמורה לכונן סדר, ובחברה הדתית יש שאיפה להכפיף את מערכות היחסים למשמעת וחשיבה רציונלית. אמירות כמו: "קשר מצוין הוא כאשר אין כלל ביקורת על הצד השני" ודירוג של יחס הביקורת-קבלה אחד עד מאה, באחוזים ולא במילים חופשיות, נועד לתת לאדם תחושה שהוא שולט ומבין את הדבר הזה שנקרא מערכת יחסים, או אם יורשה לי להיות בוטה לרגע, אהבה.
הרב מנחם פרומן לימד אותי שעיקר הדת הוא להיות מוקסם מפלאי הבריאה. מוקסם מהעובדה שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב תוך ציות נפלא ופואטי לחוקים פיזיקליים. מוקסם מהעובדה שבת הזוג שלי היא יצור אחרי לגמרי מכל מה שאני מכיר. ששלום צריך לעשות עם הערבים לא בגלל שבסופו של דבר הם בני אדם בדיוק כמונו, אלא להפך. כי הם שונים מאיתנו בכל צורה שהיא. זהו טעמה של המציאות לפני שעיקמנו אותה להגדרה. זהו זעיר מזעיר מטעם המפגש עם אלוהים הכל יכול, הנפלא, המפוצץ מפצים גדולים ומוריד קופים מן העצים באבולוציה נוראה, המעודדנו ללמוד ולהחכים, ולא לתת לתאוריה להוציא את הטעם של החוויה.
התפקיד האמיתי של הדת הוא לערער את מערכת הדעות הקדומות וההסדרים של בני אדם על המציאות כדי שהם יוכלו לחוות אותה בצורה ישירה ומלאה, אבל גם בריאה ואחראית. אין סיבה לכעוס או ללעוג לאלה ששמים דגש מוגזם ומגוחך על הרצון הזה, לשלוט, להכווין, לעשות סדר. סדר זה דבר בריא, תבדקו כמו פעמים ביום אתם שואלים מישהו אם הוא "בסדר". רובצת עלינו החובה לזכור כמה קל להכניס את המציאות להגדרות, וכמה מתוק ומקסים הוא האי-סדר המנצנץ מכל פינה.