"אז מה... מה את מחפשת בבחור?"
השאלה הזאת מגלמת את המילים הראשונות שיוצא לי לשמוע בכל סיטואציית מפגש ראשוני עם מישהו שהמום מעובדת היותי רווקה.
סליחה, המילים הראשונות מיוצגות בקביעה "את בטח בררנית".
אם בעבר דקלמתי בתשובה חלק מרשימת המכולת (המאוד בנאלית) שגיבשתי לי עם השנים, בחודשים האחרונים עניתי בפשטות: שיהיה לו דופק.
המענה הזה אולי הבהיר חד משמעית שאני לא טיפוס בררן, אבל גם גרר לא מעט הרמות גבה ותהיות בדבר מידת שפיותי.
זה התחיל כשעשוע שנבע משעמום. או בדידות. או שניהם, והתגבש לכדי החלטה שלוותה בקורט אמונה שאולי... מי יודע.
וניסיתי. אמנם זה לא היה כל כך פשוט כי בשביל שיהיה לי למי לומר "כן" אני צריכה שיהיו כאלה שירצו.
היו רגעים שבהם יכולתי להתבונן במה שעובר עלי בצורה משועשעת - וזה אפשר לי לחייך את הבדידות.
והיו רגעים אחרים, שבהם תהיתי ביני לביני למה רק אצלי זה כל כך מסובך, לעזאזל.
את הרגעים האלה כתבתי פחות.
את הרגעים האלה התפללתי, כמו אחי הרווקים המאוחרים, לכר שספג הרבה דמעות.
 |
|
לא רק אצלי זה מסובך (צילום אילוסטרציה: אלנתן גוטוירט)
|
אני יודעת.
אני יודעת שלא רק אצלי זה מסובך.
אני יודעת גם שאלה שזה לא היה מסובך אצלם- הסתבכו בתחומים אחרים.
אני יודעת ש... אני לא ממש יודעת.
אבל בטוחה בעובדה שיש בורא לעולם שמסובב דברים בדרך אותה בחר לסובב אותם ומתפללת שהדברים יסתדרו לי בסחרור הבא של הקרוסלה.
לקח לי שליש שנה להבין שלומר "כן" לכל יצור - לא בהכרח יקדם אותי לבן הזוג.
אם נעזוב את העובדה שלא היו הרבה אמירות "הן" מצדי (וזה רק בגלל שלא היו הרבה דורשי הן) - היה די במעט הזה בכדי להבין שאני צריכה לשמור על עצמי מהחספוס הנפשי שעלול להיווצר בי אם אתייחס לכל אדם כאל עוד פריט בפס היצור הפוזיטיבי שיצרתי לעצמי .
את אומרת כן, זה נכון. אבל האם את אומרת כן?
מהר מאוד זה השתנה מרצון חיובי לבחון משהו באופן אמיתי להתייחסות לאובייקט השידוכי כאל אפיזודה משעשעת שתניב, ללא ספק, טור משובב נפש נוסף.
הוא זיהה את עצמו.
למרות הטשטוש והפסבדונים - האירועים מובאים כהווייתם.
חוק דוסים שלובים פעל והוא זיהה את עצמו.
"אמרת כן כי... בגלל הטור הזה?"
שתקתי.
"לא יכולת להגיד לי שזה לא מתאים לך וזהו?"
"יכולתי אבל... הבטחתי לעצמי שלא. הבטחתי לעצמי לתת הזדמנות הוגנת וכנה לכל מי שירצה"
"הזדמנות הוגנת וכנה, הא? אני כבר רואה איך נראתה ההוגנת והכנה הזאת: הגעה לדייט וחיפוש מתמיד אחרי נקודות תורפה של הבחור, בשביל שיהיה איך להשתעשע על חשבונו בהמשך ולקבל את ה"וואו, את מצחיקה!" בתגובות"
"לא, לא... זה ממש לא היה ככה!"
"אז איך בדיוק זה היה?"
שוב שקט.
"ורק שתדעי לך, שלא הייתה אחת, אחת, שלא התלהבה מהקומזיץ בדייט הראשון!" הוסיף לפני שניתק.
אבל באמת שזה לא היה בשביל להציג את המדוייטים שלי באור מגוחך.
לשמחתי, בתקופה הקצרה של אימוץ אסטרטגיית ה"כן" לא היו לי הרבה דייטים. וגם לא על כולם כתבתי.
הייתי רוצה להאמין שהמטרה הייתה לבחון דברים ברצינות ובהגינות ואולי- מי יודע- לבשר כאן בשורות טובות שיעודדו את ק"ק רווקי עמ"י. בחזקת דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב- גם אל הלב ממנו יצאו, כמאמר האדמו"ר הקוצקאי.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאולי... איפשהו... זה אולי היה "כן" אבל הכנות הייתה ממנו והלאה.
ארבעה חודשים אחרי שבועת ה"כן" שלי, שזה שמונה חודשים מוקדם יותר ממה שהבטחתי לעצמי ולכם- אני מקיימת את מצוות שילוח הכן.
תוך הבטחה אמיתית, חפה מסרקאזם, להגיד כן רק למי שאני ארגיש "כן".
זה הוגן כלפי שנינו.
 |
|
אמרת לי כן כי... בגלל הטור הזה? (חגית והאוסף הפרטי)
|
היה לי נחמד אתכם פה.
התגובות שלכם על פי רב שמחו אותי מאוד ועודדו אותי להתבונן, באופן קבוע, על החצי המלא של הכוס (על פי רב- כי אני עוד מעוצבנת על הטוקבקיסט/ית מהטור הראשון שטענה שאני בת 37!!!)
מה יהיה הלאה עם עלמה?
הפסבדונים הזה יושלך לבויידעם, ואני אחזור להיות חגית.
ואמשיך לשאת תפילה נקיה מכל מסכה של ציניות ליושב במרומים:
בבקשה, אבא, בבקשה...
תגיד אתה. תגיד לי "כן".
לטענות, מענות או הצעות מיוחדות - תיבת מסרים.