על הסכין, על הסכין!

הסטטוס המקצועי שלי מאפשר לעתותי להיות בידי. הבעיה היא שכשהן בידי- הן מתבזבזות לריק. ולכן הן בידי אמא שלי, שמקיימת דרכי מצוות כיבוד הורים ושולחת אותי לספונגה, קניות וסידורים - בשביל סבתא.

בעבר שליחויות כגון אלה טיפהלה העיקו, בעיקר לאור העובדה שכל חמש דקות הופרח לחלל הבית הקטן קרעכץ שקשור, איך לא, ברווקותי המקשישה, יחד עם איזו טרוניה לגבי העין הביקורתית שלי בנוגע לגברים. אבל עכשיו זה קצת שונה.

מסתבר שיש יתרונות לאלצהיימר.

חבל רק שהיא נותנת לי חמישה שקלים לקניות השבועיות בשוק ("תשמרי לעצמך את העודף"), כי היא חווה, מנטאלית, את מצב הכלכלה בארץ כפי שהיה באמצע שנות השמונים.

מטרד נוסף הוא העניין של השוק. קניית הפירות השבועית חייבת להיערך דווקא שם.

כשהייתי קטנה הייתי הולכת איתה לשוק ורואה איך היא מתנהלת, כולה חוסן ורוח איתנה, בין דוכני הירקות, מנהלת דו שיח צעקני עם כל תגרן ומה שלא יהיה- תמיד מנצחת.

חוויית השוק זכורה לה כחוויה נעימה שעליה היא לא מוכנה לותר, גם כי שם "הפירות הכי טריים- קוטפים אותם בבוקר!".

רותי- רותי, תקני אל תמותי! (צילום: AnyaLogic-cc-by)

אז כמידי שבוע, אני הולכת לסבתא, אנחנו מתלבשות , מתארגנות, סבתא נוטלת את מקל ההליכה בידה, פותחת את הדלת, אני יוצאת החוצה, היא מנופפת לי לשלום , אומרת שהיא לא תאחר לחזור מהשוק וטורקת בפני את הדלת.

אני שומעת את הטלויזיה נדלקת מבפנים, נועלת את דירת סבתא ויוצאת לי השוקה.

בסרטי בורקס ישראלים - שוק הוא מעוז הגברים המסוקסים, טובי הלב, הנדיבים והיודעים לקלף תפוח ברצועה אחת.

השוק העירוני שלנו? לא בורקס ולא נעליים.

אני נכנסת למתחם השוק ומכינה את עצמי לצעקות הרמות של הבאסטיונרים.

"רותי- רותי, תקני אל תמותי!"

"גונבים בלילה - מוכרים ביום!"

אין מה לומר, מופת לקופירייטינג.

"פה זה הדוכן שכל תפוח מלמיליאן?" אני מחייכת לבעל בסטה אסתטית.

"בובה, פה כל הפירות מלמיליאן וכל הירקות- שפיגלר!"

"מצויין" אני עונה, רואה בעיני רוחי איך השופינג יסתיים לו בדוכן אחד ואחזור הביתה ויהיה לי יותר זמן לבזבוזים.

מירכתי הבסטה יצא עלם שחרחר ולאחר שייצב בידיים משורגות שרירים את ארגזי ההדרים ששקלו אולי טון הוא הביט בי ואמר בחיוך: "תגידי לי כמה את צריכה מכל דבר ואני אכין לך את השקיות"

"הו, תודה"

"חיוך יפה, מתוקה. אם תרצי באופן חריג אני גם יעשה לך גם משלוח עד הבית"

"לא- לא, זה בסדר..." חייכתי שוב ואשר יגורתי בא.

"טוב, אם את לא מזמינה לקפה- אני יזמין"

הפרצוף שלי הסמיק כמו עגבניה מלמיליאן.

"היי, מה... אל תדביישי! אני יוסף. נעים מאוד. אז מה את אומרת?" אמר אגב קשירת שקית המלפפונים.

פאוזה.

מה, לעזאזל, חשבתי עם הנדרים שאני לוקחת על עצמי?

אז בהגדרה הראשונית סיננתי מראש מי שאינו בן דת משה ונשאיות כרומוזום X.

חילוניים לא נכללו בהגדרה הנ"ל. ופה אפילו משתלשלת מלמעלה תמונה של הבאבא סאלי.

אבל... שוליית באסטיונר?

מאידך- אני לא יכולה להפר את שבועת ה"כן" שלי. זה משהו שהבטחתי לעצמי ומי יודע... אולי יש לו בן דוד שהוא רופא סרוג כיפה באיכילוב?

YEAH RIGHT...

התחלתי לדמיין דייט על צלחת חומוס באחת ממסעדות הפועלים שפזורות בירכתי השוק, וכנגד תחושת הסתייגות קלה שהתעוררה בי, צץ לו יצר ההגינות שמלבד תזכורת בדבר "שבועת הכן" גם הכניס לי, ככה בקטנה, סנוקרת מטאפורית בדבר הסנוביות שמניעה אותי ולמה מי אני בכלל ושאני אגיד תודה שבחור עם כאלה שרירים רוצה אותי.

נשפתי בקול ובכל זאת- קיבלתי עלי את הדין.

"כמה זה יוצא?" שאלתי ופתחתי את הארנק

"בשבילך- חצי חינם! אז מה את אומרת, עיוני. קפה קצר?"

"יוסוף! תפסיק לשגע את הבחורה ובא תסדר את המנדרינות!"

דייט על צלחת של חומוס (צילום אילוסטרציה: Adiel lo)

יוסוף? י ו ס ו ף?

הו, האושר אין לו (יו)סוף.

שילמתי. חייכתי. הפטרתי משהו על כך שאני תפוסה חזק(כן. לעם היהודי) ובלב עולץ חזרתי לסבתאלה.

"אוי, היה מעייף השוק היום. נכון, עלמהלה?" סבתא התיישבה ליד שולחן המטבחון בעת שאני הכנסתי את תכולת השקיות למקרר.

צחקתי

"את בכושר טוב, סבתא. לא פשוט לסחוב את כל הקניות האלה".

"השקיות - מילא. זה הנודניקים האלה שלא מוותרים ומאז שסבא שלך עליו השלום נפטר- לא מפסיקים להציק לי..."

כנראה שהכל נשאר במשפחה.