היה זה יום אביבי ומסביר פנים שהביאני לכדי פרצי רצון טוב. הייתי אז בחורה צעירה וחייכנית, שקמטי הזמן טרם עיטרו את פניה ולא יכולתי להתעלם מהניידת הצהובה שחנתה בתוך האוניברסיטה וקראה לעוברים והשבים לתרום דם.
לא יכולתי להתעלם כי הנערה שהציצה לעברי מתוך הניידת נראתה מעט נואשת.
"ש-לום!" קראתי בחדווה כשנכנסתי פנימה "איך את עם ורידים בעלי קוטר של חוט דנטלי?"
היא חייכה
"אני יכולה לנסות. מקסימום---"
"מקסימום אני אקח פיקוד" הגיח מירכתי המרפאה הניידת עלם חייכן.
"הו, בטח" אמרה היא "הוא מומחה".
כן. אני מכירה את המומחים האלה. ההיסטוריה שלי מלאה מומחים שהשאירו את הזרועות שלי מחוררות ככברה.
המבע הספקני שלי לא נעלם מעיניו.
"שנתערב?" שאל וסימן לי לשכב על המיטה.
הרמתי גבות בשאלה.
"את נראית קצת מהוססת"
"אה. לא. זה בסדר. אני רגילה לזה שכל מיני אוחזי סטטוסקופ מתהללים במיומנויות שאיבת דם. לא תמיד זה עובד, אתה מבין..." חייכתי.
"למה?"
"ככה" עניתי והושטתי קדימה זרוע נקיה מקווי מתאר כחלחלים.
הנערונת הציצה בזרועי ושרקה.
"מה זה? אין לך ורידים! עודד, היא שלך" אמרה ופנתה ממני.
הבחור חזר להביט בזרוע שלי בשתיקה.
"אז מה אתה אומר? שנתערב?" קרצתי.
הוא נשך את שפתו התחתונה וחייך.
"ידידי, אם אתה מצליח תוך שלוש דקירות- ניצחת"
"שלוש דקירות?" שאל הוא.
 |
|
דיקור ציני (צילום: Latente 囧 Il Bipensiero al Governo-cc-by-sa)
|
"כן"
"פייר אינאף. מתערבים על כוס קפה בקפיטריה של האוניברסיטה, מיד עם סיום המשמרת שלי?" הוא קשר לזרועי את חוסם העורקים
"אתה תמיד מזמין בחורות לקפה כשאתה מכוון אליהם מזרק?" שאלתי
"בטח. רק ככה הן מסכימות..." גיחך.
קפה בחברת סטודנט חילוני עם קוקו לא היה בפסגת שאיפותי באותם הימים. אולי אם הייתי מחוייבת לנדר ה"כן" - דברים היו נתפסים אחרת.
כך או כך, לא הייתי מוטרדת. נסיון העבר העשיר שלי הראה שמצליחים להוציא ממני את דמי היוקרתי רק בדקירה חמישית. וגם זה מגב היד. אאוץ.
חמש דקות מאוחר יותר נאלצתי לעמוד בהתחייבותי.
עודד. סטודנט. רפואה. חילוני. אבוד מראש. "יפה לך דקירה שניה". שלוק נוסף מהפרנץ ונילה. חייבת לרוץ. מוכרח לחזור. שניה של שתיקה. "ואולי?". "כן, נתראה...". תודה ושלום.
מידי פעם פגשתי אותו במשעולי האוניברסיטה. בהתחלה הוא השיב בהנהון לחיוכים שלי. בהמשך ויתרתי אט אט על המחוות הללו עד שהדדית נשתכחנו מלב.
הנקיונות לפסח והעליות במעלות הסולם למקומות נידחים, שהסיכוי למצוא שם קריפטונייט גדול יותר מהסיכוי לגלות פיסת חמץ (אבל לכי תסבירי את זה לאמא) הביאה לפגיעה בברך השמאלית שלי שגם ככה מצבה לא להיט.
המרדפים אחרי האחיינים הפורעים שהקפידו להרוס כל חלקה טובה במצוד אחר האפיקומן הכריעו אותי כליל ובמאבק ביני לבין אמא שלי היא ניצחה ונשלחתי לקופת החולים. לאחר שקיבלתי הפניה הגעתי למיון האורתופדי וחיכיתי לתורי תוך תקווה שהשבת הממשמשת ובאה תעניק לי תירוץ טוב להימלט.
לאחר שעה של המתנה, הכרוז קרא בשמי.
הוא הביט בהפניה מקופת החולים.
הוא הביט במסך המחשב.
הוא התחיל לבדוק את הרגל.
הוא לא הרים את מבטו גם כששאל שאלות לבירור מצבי.
נשלחתי לצילום בחדר הסמוך. ואחרי ה"בוק" שעשתה לי טכנאית הרנטגן- חזרתי למיון האורתופדי.
"עלמה תבור?" קרא לי הרופא.
"כן?"
הוא התבונן בצילום האטרקטיבי שלי הברך שלי. לרגע השתעשעתי ברעיון שמבנה העצמות יהיה לו מוכר והוא ירים את הראש.
"הצילום שלך תקין, אבל לאור הכאבים שאת מדברת עליהם - אשלח מכתב לרופא המטפל ונראה מה לעשות הלאה".
"אה. או קיי. ברוך ה. העיקר שלא צריכים לקחת ממני דם או משהו..."
הוא הרים את עיניו ונתקל בחיוך שלי.
"מה... למה שיקחו דמים?" שאל ד"ר עודד צביאל
מה פתאום חשבתי שהוא יזכור?
הנהנתי.
"צודק. יש לי פשוט טראומה מלקיחת דמים. ורידים דקיקים... מצליחים להוציא ממני משהו רק בדקירה עשירית"
"אה. שטויות. אני אלוף בזה" אמר והושיט לי את המכתב לרופא המשפחה שלי.
אני יודעת. אמרתי לעצמי כשיצאתי מן המיון.
שמונה שנים עברו מאז והנה אני כאן. פוגשת שוב מישהו שבעבר לא היה רלוונטי וכעת, בגלל השנים שנקפו, בגלל התקפי פולניות מצד בני משפחתי, בגלל שבועת ה"כן" ובגלל הצורך הדוחק למצוא את החצי השני - הופך להיות מטרה לגיטימית. והוא גם רופא.
אבל הטבעת שנצנצה על הקמיצה בידו השמאלית לא הותירה מקום לספקות.
ובלי חוויות משולחן הסדר אי אפשי.
אז ככה: לשמחתי, בשנים האחרונות אין בין אורחינו דודות מעצבנות עם שאלת מליון הדולר או הערות חסרות טאקט אחרות בדבר השעון הביולוגי. הו לא.
אבל יש לי אחיינים, והם, רבותי, יכולים ללמד את הדודות דבר או שניים בענייני הלחצה או חוסר טאקט.
"נוווווווווווווווווו, מתי תתחתני? את כבר בת... לא יודע... חמישים, לא?"
כן. מבחינתם אני שייכת לדור הנפילים שממש זכה להאכיל סטגוזאורוס.
רק אליה הביא אותה ברפליקה מרעננת "אני דווקא לא רוצה שתתחתני!"
אמא שלי התחלחלה "חס ושלום! תשטוף את הפה כשאתה אומר דברים כאלה!"
רק אחר כך, כשביררתי בשקט בצד מה פתאום זכיתי לאיחול המקורי הוא הסביר:
"את הדודה שמביאה לנו הכי הרבה מתנות ומטיילת איתנו. כשתתחתני זה יפסק"
"למה?"
"כי כל הדודות ככה. כשהן מתחתנות- הן הופכות להיות משעממות".