"בו...בוקר טוב" פיהקתי את דרכי למקרר החלב והגבינות בצרכניה השכונתית.
רן, המכולתניק, הביט בי משועשע בעודו מסדר את הכיכרות בארון הלחם.
"וואו, הבוקר לשם שינוי את נראית כאילו את בדרך לנשף"
לטשתי עיניים מתרות.
"לא. את צודקת. גם הבוקר את נראית כאילו שפכו אותך מהמיטה החוצה. לחם קל?"
הוא מנסה להרגיל אותי לחיים בריאים וחטובים.
"תביא. שיהיה. זה יאזן את הנפולאון 30% שומן" הוצאתי לשון.
"עקשנית. אמרתי גם לאמא שלך. זה בסך הכל סיפור של חמישה קילו ואנחנו מוצאים לך חתן. ההתמכרות שלך לשוקולד עושה טוב למאזן היומי שלי ורע לפנים היפות שלך".
הו, נמצא האשם לזבל האורגני שהיא מכריחה אותי לאכול.
זה אומר שאני צריכה להתחיל לבשל.
"אז איפה אמרת נמצאות הפסטות?" שאלתי בעודי צועדת לירכתי החנות.
"נו. אמרתי. עקשנית".
 |
|
למה לא מוכרים חתן במכולת? (צילום: qmnonic-cc-by)
|
"אהלן" שמעתי מישהו מברך בקול עייף.
"הנהההה אורן הגיע בלבוש תקופת הבחינות שלו. מה קורה, גבר?" קידם רן את פניו.
לא הייתי צריכה לבדוק באיזה לבוש מדובר. גם אני בפיגמה. גם אצלי תקופת בחינות (אני לא עובדת, לפחות שאלמד. חשוב שאחכים. וחשוב שיהיה לאמא מה להגיד למי ששואל).
הגעתי לדלפק עם המצרכים. ברדיו פסקו להגי המגישים של תכניות הבוקר ונשמעו צלילים ראשונים של...
"איזה שיר!" רן מיהר להגביר את הווליום , איגרף את ידו הימנית ושר לי עם ליאור נרקיס:
כן אני בך מאוהב
בשבילי את אגדה
האחת והיחידה
את מטלטלת בעינייך
את ליבי את מרעידה.
חייכתי.
"דע לך שאם היית רווק- לא הייתי מהססת. ולו בגלל העובדה שאתה מצפר אותי במסטיק עגול בכל קניה" חייכתי והשלכתי שקל לקופסת הטיפים הנושאת את הכתובית "עזרו לרן להגשים חלום" לצד תמונה של איזו לקסוס יוקרתית.
"כפרה, אישה זה לא קיר. אפילו חומת ברלין נפלה. חוץ מזה שאם מדובר בך גם אשתי תסכים. העיקר שיהיה עוד מישהו לעזרה בניקיונות ועם הילדים" קרץ "אבל אני אגיד לך מה הבעיה איתך" הוסיף וגלגל לעברי מסטיק עגול "את סנובית. לא יוצאת עם כל אחד"
הנה. עוד אחד.
במה לא האשימו אותי?
בררנות, התנשאות, קרירות, הקרנת ריחוק.
"חשבתי שזה רק העניין של החמישה קילו" המסטיק העגול היום לא כל כך מתוק משום מה.
"עזבי אותך. זה ציק צק את מורידה. אבל את האף יותר קשה להוריד"
"יקירי, יש לך אולי מושג בהרגלי התזונה שלי. אבל לגבי הבחירות הרומנטיות שלי- אתה די מקשקש..."
"דווקא אמא שלך הצדיקה אותי".
יופי. בימים קשים של הרכבת ממשלה- הקימו השניים האלה, די בקלות, קואליציה נגדי.
"רן. יכול להיות שזה היה ככה בעבר. כבר חודש שלקחתי על עצמי להגיד כן לכל אחד"
"כן?"
"כן"
"לכל אחד?" הגיח פתאום מאחור ההוא ששקוע בתקופת הבחינות שלו. השתדלתי לא לגחך נוכח נעלי הבית המצוייצות שלו והסווטשירט שתלוי עליו ברישול.
"או קיי. אז אפשר גם?"
בזוית עיני ראיתי את רן נשען על הדלפק, חופן את ראשו בין ידיו ומתבונן בי משועשע.
"בשמחה" הנהנתי.
לא היה לי הרבה זמן להתלהב מזה שהנה, סוף סוף, אני בדרך לדייט הראשון בשיטת ה"כן". הגענו לביתי הקט ולאחר שאורן לקח את מספר הטלפון הוא הושיט לי יד ללחיצת פרידה חברית.
"אמממ... קצת בעייתי העניין הזה בשבילי, אתה מבין. כלומר, אתה יודע שאני דתיה..."
"דתיה? דתיות לא לובשות מכנסיים, לא?"
חייכתי. הוא קרא לשק המרופט שלבשתי מתחת למעיל "מכנסיים".
"זה לא מכנסיים, ידידי. זה לבוש תקופת הבחינות שלי..."