בתוך כל טירוף הקורונה - הדסה סאסי במסר מרגיע

בימים של חוסר ודאות ומתח, בהם משתנות ומתבטלות תכניות בקצב מסחרר, יש גם נקודה של אור. הדסה סאסי בטור אישי ומיוחד

חדשות כיפה הדסה סאסי 15/03/20 12:54 יט באדר התשפ

בתוך כל טירוף הקורונה - הדסה סאסי במסר מרגיע
צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

בשבוע שעבר, רגע אחרי שושן פורים, החלטנו חברה טובה ואני - לנסוע לציון של סבא ישראל דב אודסר בהר המנוחות. שנים שאני רוצה לנסוע אליו, וכל פעם כשאני מגיעה, הציון מלא בנים, ואני עושה אחורה פנה.

הגענו בחצות ומשהו בלילה. ישב שם איזה בעל מנגן עם דרבוקה ענקית ובחורה מתוקה על עקבים. פתאום מגיעים שני בחורים, ברסלבר עם פאות ארוכות, בחורה קופצנית עם מכנסיים ובחור גבוה אחד. מפה לשם מסתבר - שההיא עם המכנסיים והגבוה מאורסים (היא עברה תאונת דרכים, הוא היה הפרמדיק). הברסלבר הוא אחיה, שהציע לפני חודש נישואין לאשתו בציון של רבנו. והבעל מנגן וההיא עם העקבים בדרך לחתונה.

אחת בלילה, הם מתחילים סשן שירי חתונה על הדרבוקה. בשלב מסוים, נשלף שופר מסתלסל עצום ותקיעות מרעידות את הר המנוחות וגם את השמים. במקביל, פתחנו החברה ואני באקראי בספר של סבא ישראל ״אבי הנחל״, בדיוק בקטע על החופה מתוך ״מעשה משבעה קבצנים״ של רבי נחמן. 

הקטע מספר על שבעה קבצנים שסוגרים שידוך לחתן ולכלה, ומארגנים להם חתונה ספונטנית, אי שם ביער: ״וּבָא עַל דַּעַת הַבֶּעטְלֶירְשׂ (הקבצנים) שֶׁיְּשַׁדְּכוּ אֶת אֵלּוּ, שֶׁיִּשְׂאוּ זֶה אֶת זוֹ וְגָמְרוּ הַשִּׁדּוּךְ. אֲבָל אֵיךְ עוֹשִׂין לָהֶם חֲתֻנָּה?! וְהָלְכוּ וְחָפְרוּ בּוֹר גָּדוֹל שֶׁיִּהְיֶה מַחֲזִיק מֵאָה אֲנָשִׁים, וְעָשׂוּ שָׁם חֲתֻנָּה וְהִכְנִיסוּ אוֹתָם לַחֻפָּה. וְהָיוּ שְׂמֵחִים שָׁם מְאֹד מְאֹד. וְגַם הֶחָתָן וְהַכַּלָּה הָיוּ שְׂמֵחִים מְאֹד״. וקשה שלא למצא בקטע רמז לא דק בכלל למה שקורה בדיוק אצלנו, היום וכאן.

הפיד שלי ברשתות מלא בדיווחים על שני דברים: כל מה שמתבטל - מוסדות החינוך, מערכת בתי המשפט, כנסים והופעות, חנויות נסגרות מוקדם יותר. ובמקביל: הדבר היחיד שלא מתבטל - חופות. עשרות זוגות שאמורים להתחתן וצריכים לחשב מסלול מחדש. ועדיין, הן מתקיימות. תשעים ושמונה מוזמנים, גג מאה. המסיבה מתבטלת, אבל החופות דווקא לא. בלי שופוני של שלוש שמלות, בלי אירועי הפרחת יונים, צלמי מגנטים ודי.ג׳יי וזיקוקים ובר מתוקים - בפשטות הכי גדולה בעולם, חופות. ורק חופות. וברוך השם, שְׂמֵחִים שָׁם מְאֹד מְאֹד. וְגַם הֶחָתָן וְהַכַּלָּה הָיוּ שְׂמֵחִים מְאֹד. ובתים ממשיכים להבנות.

ובכלל, כל הבידוד הזה שולח את כולנו אל מה שחשוב באמת. הביתה. אל המשפחה, וגם אל האבא של כולנו בשמים, ואל התפילות. אחרי הרשתות והבחירות, וכל הבריחה ההמונית הזו מכל מה שהיינו צריכים להישיר אליו מבט וקצת התעלמנו או שכחנו אותו מאחור.

ואולי, לרוב המילה ״פסח״ מציפה רק את אימת הניקיונות, אבל בשבוע האחרון, כל הזמן מצלצלות לי ההוראות שמשה רבנו נתן לעם ישראל בחג הפסח הראשון אי פעם: ״דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת״. והמדרש מכילתא מדייק שם: ״אֵין ׳לְבֵית אָבֹת׳ אֶלָּא - לְמִשְׁפָּחוֹת.״ פשוט הגיע הזמן שכולנו נזכר קצת במה שחשוב, במקור הכי בסיסי של כולנו - הבית, המשפחה, ואבא - גם.

באותה מעשיה על החתונה, רבי נחמן מספר איך אחד הקבצנים שעשו את השידוך, קורא לבני הזוג ואומר: ״חִדְלוּ עוֹד מִלִּהְיוֹת עֲנִיִּים! שׁוּבוּ אֶל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם, וִהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם. חִזְרוּ אֶל הַסְּפִינוֹת שֶׁלָּכֶם, שֶׁהֵם הַגּוּפִים שֶׁלָּכֶם שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, שֶׁיַּחַזְרוּ וְיִבָּנוּ. עַתָּה חִזְרוּ אֲלֵיהֶם״. אנחנו יכולים להיות העשירים הכי גדולים בעולם, אבל אם אנחנו שוכחים את המהות שלנו, את התשובה לשאלות כמו מי אנחנו, מה חשוב לנו באמת, ומי מחכה לנו בבית - הורים, אחים, בעל, אישה, ילדים וסבא וסבתא, אז לא משנה כמה אנחנו מרוויחים בחודש או כמה עוקבים יש לנו, אנחנו לגמרי - לגמרי עניים. עניים בדעת, עניים בלב.

ואולי, אפילו לשמים נמאס מהעניות המדומה הזו. הרי אנשים מוצאים את עצמם בלי משרות עכשיו, נשבר לי הלב לקרוא על עובדים שמפוטרים, ויציאה לחופשות ללא תשלום. עסקים קטנים שלא בטוחים שיסגרו את החודש, או על אמנים ואנשי רוח ותרבות שההופעות שלהן יחודשו החל מחודש יוני ודרומה. ועם כמה שאנחנו יודעים לצטט את חכמים ולומר ש׳פרנסה בידי שמים׳ ואיך ׳מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה׳, רגע המבחן האמיתי אף פעם לא פשוט. אבל אולי ורק אולי, רומזים לנו שכסף הוא חשוב והוא נצרך, אבל הוא רק כסף. ושׁוּבוּ אֶל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם, האוצרות האמיתיים. ובואו נלמד כבר להשתמש בהם. לדבר איתם. להפסיק לברוח לאלף ואחת הסחות דעת ועיסוקים אחרים.

והאמת היא, שאנחנו כבר עשירים. אחותי וגיסי האהובים והיקרים שלנו תקועים עכשיו במסע מפרך בפיליפינים אל הטיסה המיוחלת שתחזיר אותם הביתה, לארץ. הם שינו מועדי טיסה כבר שלוש פעמים, ובסוף הכל בוטל. יאללה, ריבונו של עולם, איזו עשירות זאת לשבת בתוך הבית שלך, כשבחוץ משתוללת סערה, ולא להעביר לילה בלי שינה או אוכל כשר, כשאתה רודף אחרי מטוסים ומתפלל ומתפלל ומתפלל להגיע הביתה, לבידוד.

רגע לפני שירדנו לסבא ישראל המתוק, עצרתי בחלקת יקירי ירושלים לחבק את המצבה של אשר אוד. אשרק׳ה, ניצול השואה שזכיתי במשך ארבע שנים לשמוע את הניגון הקבוע שלו: ״כן ילדה, מה יש לך בשבילי?״, בשעה שהוא מערבב את כוס הקפה השחור עם מעט החלב שהייתי מכינה לו, ואז היה נוגס בוופל במבט שעושה רושם שהוא אפילו נהנה. על המצבה שלו, באותיות כהות, נכתב המשפט שבו הוא היה חותם את כל העדויות שלו: ״עם ישראל חי!״ ואני הולכת איתו בלב. נכון, מפחיד. ומטלטל. והזוי. ונדמה שהעולם כולו יוצא מאיזון. אבל בעזרת ה׳, עם ישראל חי. עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.

רק להמשיך לבנות בתים חדשים, או לחזור - איש לבית שכבר יש לו. להיזכר באוצרות שמחכים שם, להתרפק עליהם. לאהוב. לחבק - לא כלפי העולם שבחוץ (הרי אסור), אז לכוון סופסוף לכיוון הנכון ולעשות את זה פנימה. המדרש אומר, שכשאדם הראשון רואה את אשתו בפעם הראשונה, ״הֵקִּיִץ מִשְׁנָתוֹ וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְנֶגְדּוֹ, מִיָּד חִבְּקָה וְנִשְׁקָה וְאָמַר: ׳בְּרוּכָה אֶת לָה', עַצְמְךָ מֵעַצְמִי׳״.

אז לברך אותם, ולהודות עליהם, ולחבק ולגפף. ואם בידוד ואסור - אז להתגעגע אליהם! ואל החיבוק שלהם! ולהבין כמה כמה כמה האהבה הזו יקרה. והלוואי שנזכה לזה כולנו. איש איש ומשפחתו. לבריאות ואהבה ושלום, בשמים ובארץ. לעם שלנו, ולכל שאר ברואי העולם.

בתמונה: חתן וכלה. לא בתחפושת. שוק מחנה יהודה,

בתמונה: חתן וכלה. לא בתחפושת. שוק מחנה יהודה,צילום: הדסה סאסי

 

לטורים קודמים