פעם אחת ישבתי בשיעור בהלכות פסח. המרצה (רב ומורה בישראל) דיבר על מכירת חמץ, ובכלל זה מכירת כלי החמץ שבבית, שלדעתו הייתה הכרחית מכיוון שטעם החמץ בלוע בכלים, ועל כן חל עליהם איסור "בל ייראה ובל יימצא". בחוצפתי קמתי וטענתי שאין צורך למכור את כלי החמץ. הרי סביר להניח שלא נבשל חמץ ב-24 השעות שלפני ליל הסדר (בהתחשב בעובדה שבדיקת חמץ חלה זמן מועט אחר כך), והרי ידוע שלעניין כשרות כל "טעם" הופך ללא רלוונטי 24 שעות אחרי שנספג בכלי אם הכלי נקי, וידוע גם שאיסור "בל ייראה ובל יימצא" נכנס לתוקף רק עם כניסת החג עצמו. יוצא שלא יהיה שום "טעם חמץ" ברשותנו כאשר יכנס החג ועל כן יכולים כלי החמץ (הנקיים...) שלנו לנוח בשלום בארונותיהם. בתשובתו הודה המרצה שעקרונית, הצדק עמי. אבל אז הגיע ה"כן, אבל..." שהיה מסובך מעט להיגיון הפשוט שלי ועל כן לא נחרט בזיכרוני, ומסקנתו הייתה שעלינו למכור בכל זאת את כלי החמץ.
אני נזכרת במקרה הזה כל שנה מחדש בעונת ה"פסח", כשרוב רובנו קבור עמוק בארונות הבגדים של הילדים / בבוידעם / מעל או מתחת למשהו / מחקי את המיותר. סליחה, אני חוזרת בי. ה"מיותר" פשוט לא קיים בעונה הזו וההיגיון הופך ללא רלוונטי עד לשעת הש' - ליל בדיקת חמץ.
ולא יעזור שיגידו לנו אלף אלפי פעמים ש"אבק זה לא חמץ". אנחנו נמשיך להשתגע ולהפוך כל ארון מזדמן וכל מגירה נידחת רק כדי למצוא אותם מבולגנים שוב יום למחרת החג - עד הפסח הבא.
סוגיית ה"שוויון בנטל" בבית עולה, כמובן, במלוא חריפותה בתקופת הניקיונות, אבל לא בה אני רוצה לעסוק אלא בעצם "קדחת הפסח" שמפילה בנו חללות כבר החל ממוצאי פורים, לקול תרועת שואבי האבק ומכונות הכביסה. ואוי לה למי שחלונותיה יישארו מוכתמים בגשמי החורף, ותאמינו לי - עין מיומנת ובוחנת מספיק תבדיל בין הכתמים הללו לכתמי המלקוש שמגיע לו באמצע חול המועד ומוריד את כל מאמצינו לטמיון. בן הזוג יכול להיות שותף מלא - ועדיין נמצא לעצמנו מה לנקות עד רגע לפני בדיקת חמץ ונגיע לליל הסדר במצב סמרטוט שעבר עליו (ניקיון) הפסח. במקומות רבים אף נערכות השוואות ותחרויות ניקיון סמויות ומתגבשות נוסחאות דוגמת "הספק כפול קצב שווה אשת חיל".
אבל איך אפשר שלא להשתגע כשאווירת טירוף אוחזת בכל? כשבאותה נשימה עם ה"אבק הוא לא אויב" נאמר לנו שעלינו להשמיד כל פירור חמץ ממשי או דמיוני (ראו ערך "טעם החמץ" שלעיל)? כשאתרי השו"ת מלאים ברשימות של המאכלים האסורים שהם בערך כל מה שאינו תפוח אדמה. ומילא מאכלים - מוצרים כמו סבון כלים ושמפו מתחילים להתהדר בחותמות מסולסלות: "כשר לפסח. למהדרין.". יצרנית כפפות חד פעמיות אחת הגדילה לעשות ואיתרה את קופסאות הכפפות בכיתוב הבא: "כשר לפסח לאוכלי קטניות" (כנראה שבאמת שיניו של כלב זה או אחר דגמו את תוכן הקופסאות, עובדה: לשווא חיפשתי על הקופסא אישור שהמוצר לא נוסה על בעלי חיים.).
לנוכח השיגעון המשתולל בחוצות - האם האומרים "אבק זה לא" באמת מצפים שניקח אותם ברצינות? כי מי יערוב לנו שאבק אינו ראוי למאכל כלב אם כפפות חד פעמיות כן? והאם מישהו בדק מדעית את הרכבו של אבק הבית ווידא שאין בו חלקיקי חמץ? וגם אם האבק כשר למהדרין - אם כבר מנקים אז מנקים הכל. יוצא שלא נותרת לנו ברירה אלא להשתגע. בכל המובנים.
העיסוק האובססיבי הזה בניקיון מעורר אצלי מיד אסוציאציה לתחום אחר, שגם הוא מקים מרבצו את שד הפרפקציוניזם. ניחשתם נכון: הלכות טהרה והלכות טבילה. בדיוק כמו בעניין ניקיון הפסח - גם כאן תרועת ההרגעה נשמעת חלש מדיי ומאוחר מדיי: עד שאנחנו זוכות לקרא שאל לנו לבדוק אחרי שטבלנו מה היה "לא בסדר" - אנחנו עוברות שבעה מדורי גיהינום ועשרות עמודים של פרטי פרטים שעלולים לפסול לנו את הטבילה ואם טעינו ופספסנו ולא אחד מהם - ניאלץ לחזור ולטבול או לשאת באשמה נצחית. היה לך קוץ ביד? הסתבכת. פצע? הסתבכת. שכחת לגזור ציפורן? הסתבכת. קשר כפול בין שתי שערות (יש דבר כזה??)? הסתבכת!
ומכיוון שאיננו מעוניינות בשד האשמה, אנחנו משתעבדות לשד הפרפקציוניזם. מקרצפות את עצמנו כאילו היינו סיר שטעם חמץ בלוע בו, מסתרקות חמש פעמים (העובדה שבמקומות מסוימים ישנה הדרכה לא להשתמש במרכך לשיער לא ממש מקלה על העניין, אבל מה זה שיער תלוש לעומת אשמה נצחית ותחושת כישלון?)
ועדיין, עם כל ההקפדה - האשמה עורבת לנו בפינה. במקוואות מסוימים מציעים לטובלות סוכריה דביקה לפני צאתן על מנת ליצור חציצה בשיניים שבוודאי הייתה שם אחרי הטבילה - וזה מעיד יותר מאלף מילים על היקף החרדה שמא לפניה משהו השתבש בלי שידענו.
ולגבי הלכות הטהרה בכלל - גם כאן הפרפקציוניזם משתולל וגובה את מחירו. אם אנחנו חיות "לפי הספר" - אנחנו מוצאות בהכרח שעובדת היותנו טהורות מוטלת בספק ללא הרף ודורשת הוכחות בתדירות גבוהה מאד ובזמנים לא הגיוניים בעליל. המשפט ששמעתי בשם נשואה טרייה על כך שהיא חיה "בצמוד לשעון" מאז חתונתה משקף את המצב באופן די אמין.
בעצם, גם בנושא הטהרה והטבילה וגם בנושא ה"פסח" משמיע הממסד שני קולות סותרים. תחילה נפסל כל מה שהוא פחות ממושלם. וכשאנחנו מנסות לעמוד בציפיות, ומשחררות לחופשי את שד ה"פרפקט" ואת תאומו - שד האשמה - נאמר לנו "לא להגזים". אבל אין באמירה הזו מיתון של הדרישה ל"מושלמות". כי הרי ההנחיה "לא להשתגע" אינה נותנת היתר לוותר על פרט מפרטי הכללים שהם הם מקור ה"שיגעון", בין אם מדובר בהלכות טהרה ובין אם מדובר בהלכות פסח. אז אנחנו ממשיכות לקרצף כל פינה בבית, ממשיכות לבחון את עצמינו בהקפדה אל אנושית, ובמקום להתמעט - האשמה רק מתגברת. כי כעת, בנוסף לכל, יצאנו גם "משוגעות".
כל זה היה יכול להיות משעשע למדי אלמלא זה היה עצוב. אם רבבות נשים לא היו משלמות מחיר פיזי ונפשי כבד על "קדחת הפרפקציוניזם". אם פסח לא היה הופך לחג הניקיון במקום חג האביב. אם הלכות הטהרה לא היו מעוררות חרדה ויום הטבילה לא היה הופך לסיוט עבור נשים רבות כל כך.
אז לפני שנשתגע סופית, אני מבקשת לבחון את רעיון ה"מושלמות" מחדש, לאור הלכות הפסח דווקא.
המשנה הדנה בחששות מפני חולדה שסחבה חמץ מבית לבית משמשת בעיניי כ"קריאת איפוס": אם נחשוש שחולדה גררה חמץ מבית שטרם נוקה לבית "כשר לפסח" - ייתכן ונתחיל לחשוש שבאותה הדרך יעבור חמץ מעיר לעיר וממדינה למדינה, "ואין לדבר סוף". אני רואה כאן אמירה עקרונית: צריך לשים היכנשהוא סוף לפרפקציוניזם. הרי טכנית אפשר לצוד חולדות כל החג, ולהיות עסוקים רק בזה ולא בשום דבר אחר. אלא שהניסיון להביא את המציאות שלנו לידי שלמות מוחלטת לא רק שהוא חסר סיכוי - הוא מזיק, מכיוון שהוא מאלץ אותנו לעמוד על המשמר ללא הפסקה ובכך לגזור על עצמנו שעבוד לחרדה תמידית. בעולם שלנו אי אפשר וגם לא צריך (!) להגיע לכל פינה. אי אפשר לדעת כל הזמן ובוודאות ש"הכל בסדר".
בניגוד לאמירות בנות זמננו, ההנחיה "לא להשתגע" מקבלת כאן, לדעתי, ביטוי מעשי שמחייב פשרה עם המציאות. אי אפשר להיות בטוחים שברגע זה ממש לא מסתובבת ברשותכם חולדה שחתיכת פיתה בין שיניה. אבל במקום לבדוק כל רגע בבייסמנט - עדיף לתת משקל מכריע לכוונת הלב. ולמעשה: אחרי ניקיון השטחים ה"חמציים" בוודאות (המטבח, בדרך כלל), נעשה ספונג'ה שגרתית ונסתפק בביטול חמץ. לא ננער ספרים בפראות בחיפוש אחרי פירורים שאולי נתקעו שם. נניח לארונות הבגדים. נפסיק לחפש הכשר לפסח על כל מה שאינו אכיל.
הלכות הטהרה הן אמנם מקום קשה וטעון יותר מהלכות הפסח, ולו רק מהסיבה שהן אינן "עונתיות". הן תמיד שם. אבל גם לגבי התחום הזה נכונה האמירה: "אין לדבר סוף". נוכל להכניע את הפרפקציוניזם ההרסני אם נפסיק את החרדה, את הספקות התמידיים, את החיים "סביב השעון" וניתן משקל גדול יותר לכוונת הלב. לצורך כך עלינו בהכרח להתפשר עם המציאות. קיימות דרכים רבות וגם יועצות רבות בתחום למי שאינה סומכת על חושיה ועל הגיונה הבריא. צריך רק להחליט שבריאות הנפש חשובה יותר מציפורן לא גזורה או משאריות איפור דמיוניות. ולקבור את האשמה בבוידעם (הלא נקי לפסח).
והנה - התפנה לנו שפע של זמן, הילדים בחופשה, הזרימה בנחלים נהדרת. מזג האוויר מתחמם. אפילו המדבר פורח בסגול-צהוב-אדום. אלא אם כן החלטתם לעשות "ניקיון אביב" נטול אשמה. ואולי, במחשבה שניה, נדחה אותו לחופשת הקיץ הארוכה מדיי, כשהשרב שרב והמדבר מדבר, ושום שעת ש' אינה מאיימת עלינו?
שיהיה לנו פסח שמח!