שנות הרווקות הותירו בי משקעים שונים, אחד מהם הוא הכתוב למעלה. הייתה לי תחושה בסיסית שהבחור שיזכה בי מוכרח להיות כליל המעלות, יחיד מסוגו, מורם מעם. גם אז, במקרה הטוב, הוא יתקרב לכדי חצי ממעלותיי. לא ראיתי בי חסרונות חמורים אלא יתרונות נשגבים, לא חשתי צורך בתיקון יסודי כזה או אחר ולא הבחנתי בפרצות כלשהן בחומה הנאה שסביבי. הייתי השאור שבעיסה. ואז התחתנתי.
נישואין הם דבר נפלא בסך הכל, עד שהם מובילים את האדם הנתון בהם להכרה בסיסית שאין הוא מכיר עצמו כלל ועיקר. מעט מעט התחלתי לראות מעבר לשכבה החיצונית הדקה העוטפת אותי, וגיליתי לתדהמתי כמה עובדות שלא ידעתי על קיומן:
א. יש לי חורים שחורים שאני מעלימה היטב, בעיקר מעצמי.
ב. כשמעצבנים אותי אני מתעצבנת. גם קודם הייתי מתרגזת בקלות, אבל אין כמו צליפה מכוונת ומדויקת לעבר הבעל. אף אחד בעולם לא מקבל ממני צרמוניה כזו, רק הוא. מתוק.
ג. בפנים בפנים, בתוך תוכי, גרה מפלצת אדומת עיניים, ערנית באופן תדיר, רגישהההההההההה ופגיעה. היא זו שהמציאה את ההברקה הבלעדית הנקראת 'ביקורת'. היא ואין בלתה. ארבע מאות פעמים ברציפות זכתה בתואר אלופת העולם במשקל קל בגינויי חוץ ופנים, ואם אני שוכחת את העובדה הזו לרגע פעוט - היא דואגת להזכירה מיד. 'איחרת! למה תמיד צריך לחכות לך?' 'זה מה שאת לובשת?!' 'למה את לא לומדת לקח? טעית, טעית, טעית'.
במלחמה כמו במלחמה
שום דבר שאני עושה לא מספק אותה. היא תמיד רוצה משהו ממקום שאינני נמצאת בו, והיא לא מפסיקה למצוא בי פגמים ולהעלות אותם על נס. 'האייליינר נמרח לך', היא אומרת מבלי להביט בי ונושפת על לק אדום מיין. 'תזדקפי, תראי איך את יושבת', 'עוד לא התבגרת כנראה, לכן את לא מבינה'. כשהיא מסיימת בנימה אופטימית וקלילה, כמו 'נראה לי שזה אבוד, לא יקבלו אותך ממילא', אני כבר על הרצפה, מנסה לנשום בכוחותיי האחרונים.
לפעמים אני מתפתה לחשוב שהיא רוצה בטובתי, לכן אני נשארת, מרחמת, מוותרת, אך ממבט גבוה יותר ברור לי שכל רצונה מסתכם בהאטת צעדיי, בביטול רצוני ובמסמורי למקומי. איך מתמודדים עם דיירת משנה כזו, ששום אוהל בעולם לא יפתה אותה לצאת? במלחמה כמו במלחמה.
תכסיסים, קומבינות, תחבולות ומדי פעם גם ביס קטן ומתוק להרגעה כללית. במילים אחרות: אני מתחילה מחדש. שוב ושוב ושוב. היא אומרת, אני מניחה בצד. היא מבקרת, אני פונה לדלת אחרת. היא לוחשת, אני מגבירה את ווליום התקווה. אני אמנם נופלת קרבן מדי פעם לשפתיה החמוצות, מרוקנת מכל אנרגיה חיובית, אך לאט לאט אני לומדת גם לענות לה. באומץ על-אנושי אני מחפשת מילים מתאימות למעמדה, משכללת, מכוונת, מגיהה את עצמי עד דק. היא מסוגלת להרוס לי יום שלם ואני לומדת שלא לתת לזה לקרות כל כך מהר. 'המטפחת שלך…' היא שורקת בבוז, 'כולן קושרות כל כך יפה, רק עלייך זה נראה עקום'. ואני מרימה את עיניי מהמראה, לוחשת תפילה ומתחילה מחדש. פורמת את הקשר, מהדקת את סיכותיה של מטפחת הבסיס וקושרת שוב את זו העליונה. עד שאתרצה. ואצא. אני כבר לא מנסה לרצות אותה. היו תקופות שהייתי מנסה בכל לבי, עד שהבנתי שלעולם לא אצליח.
זה פשוט עניין של אופי. היא לעולם לא מחייכת.
זוגי או אי-זוגי?
כאמור, דווקא הפגישה הנצחית עם בעלי היא זו שהביאה אותי להכיר במבקרת המדינה החיה בקרבי, אדומת הלחיים. לכן חלה עליי חובת התקומה דווקא מולו. ויכוחים, פולמוסים, שחנ"שים למיניהם - בכל אלה היא עומדת הכן, נכונה לתפוס כל מילה שלו ולהפוך אותה על פיה (ועל פיה), מנוגדת לחלוטין מכוונתו. מוזר, אך מולו היא תופסת מיד את הצד שלי. פתאום אני צודקת, חכמה, מבינה ואחראית. היא מגנה עלי בחירוף נפש, פורשת כנפיה כדי לגונן מפני כל מילה שאינה במקום, ומעודדת אותי להחזיר מלחמה שערה.
לפעמים אני מחזירה.
אך מהר מאוד אני מבינה שהיא לעולם לא תחבק אותי.
למרות שהיא צודקת מאוד.
היא לעולם לא תתרצה בסליחה כמוהו, לעולם לא תתרכך אחרי חיוך אחד שלי, ולעולם לא אשמע ממנה מילים טובות כמו שהוא אומר לי.
ברבות הימים הבחנתי בנקודה נוספת ומשמעותית עד מאוד:
ד. כנראה לא שמתי לב, אבל גרה אצלי דיירת נוספת. עדינה, שברירית, שקטהההההההה, כמעט בלתי נראית. לִבְנת מִשְקף. היא ממעטת בדיבור, לכן אינני מכירה אותה לעומק, אך כשקולות היום דוממים וכל הערבוביות באות (פחות או יותר) על תיקונן, היא זו שמראה לי את הדרך חזרה. אליי ואליו. (ה' ידע לברך אותו בסבלנות אין קץ. נסים קורים).
היא לוחשת באוזניי מילים של בחירה, מכוונת את ראייתי דרך ראייתה הלבנה והמדויקת, ומאפשרת לי להרגיש את האמת. מחדש. כל פעם מחדש.
היא מכירה את הטוב על כל צדדיו, דנה את כולי לכף זכות ומלמדת את עיניי אמנות-ראייה מהי, כדי שאוכל לעשות זאת בעצמי כלפי זולתי. בעיקר אל עבר האיש הטוב שלצדי.
המאמר המלא מתפרסם בירחון הנשים 'הלל'