ושוב התקופה המשוגעת הזו בשנה - בין שתי גאולות, בין שרב למעילי חורף, בין שמחה (ובלאגן) של חג לשמחת הסדר של חג אחר.
מגילת אסתר עדיין מתנגנת באוזניי, בקולותיהן הערבים של חברותיי.
בתחילה הייתה ושתי. דמות תמוהה, מסתורית. כל מה שמגלה לנו עליה המגילה הוא העובדה שהיא סירבה לבוא אל המלך בכתר מלכות. לא מגלים לנו מדוע, אבל אפשר לשער שהסירוב נבע מטעמים פרטיים. עיסוקיה במשתה הנשים, חוסר נכונות להתייצב כ"מוצג" בפני חבורת גברים (שיכורים, כנראה), עלבון, מריבה עם המלך השיכור בליל אמש. המגילה, מבחינתה, מציגה את הסיפור של ושתי כהקדמה והסבר לבחירתה של אסתר, ואולי כרמז לשרשרת הניסים הנסתרים השזורים במגילה.
המדרש, לעומת זאת, לא משאיר את ושתי כדמות עלומה אלא מציג אותה כמרשעת גדולה, שהעבידה נערות יהודיות בשבת, ומצדה דווקא הייתה מתייצבת מעורטלת ("בכתר מלכות") במשתה הגברים - אלא, אוי לצרה - באורח פלא צמח לגופה זנב.
בעיניי המדרשים מציגים את ושתי באור שלילי מוגזם גם בגלל קשר אסוציאטיבי לאחשוורוש והמן אבל גם כדי לטשטש את עצם המעשה שלה: סירוב לדרישת המלך - הגבר, השליט, הפטריארך. המדרש מעורר בנו סלידה מדמותה של ושתי כדי שלא נזדהה עמה, שלא ניקח דוגמא, שלא נחשוב על ביטוי רצון עצמי, על זכותנו לומר "לא" להטרדה (והרי במונחים של היום - כך בדיוק קוראים ל"להראות לשרים את יופייה".).
מצד חצר המלוכה התגובה למעשיה של ושתי היא חד משמעית וחריפה באופן לא מידתי, כי מחר תאמרנה שרות ומדי "לא" לשרי המלך והלך על הסדר בממלכה. המלך אחשוורוש מפחד מאד מאי סדר. כשהמן מנסה, וגם מצליח, לשכנע אותו להשמיד את היהודים - הוא מציג אותם כמאיימים על השלטון ועל הסדר בממלכה: לא עושים את דתי המלך.
שלטון הפטריארכיה הוא חלק מהסדר החברתי הקבוע, שערעורו יביא לתזוזות ושינויי מעמדות. וכשמשהו מאיים על הפטריארכיה - צריך לגדוע אותו באבו. להשתיק. כאן ועכשיו ומיד. המלך מעלים את ושתי בפועל והמדרש מעלים את משמעות מעשיה מאותן הסיבות בדיוק: ושתי המרדנית מסוכנת לפטריארכיה.
מעשה אסתר דומה למעשה ושתי וגם שונה ממנו, והכל תלוי בנקודת המבט. אם מביטים עליה בעיני המלך - הרי היא כוושתי - מורדת, מפרה את הסדר הטוב. וצריך נס כדי שגורלה לא יהיה כגורל קודמתה. ולכן ברור הפחד שלה מפני הכניסה לחצר המלך ללא אישור. וברורה תשובתו של מרדכי "אל תדמי בנפשך להינצל בית המלך מכל היהודים". מרדכי מתייחס להיבט הכללי, הלאומי, של הסיטואציה, ואסתר נענית לצו בצמד המילים המצמרר "וכאשר אבדתי אבדתי": בשעת חירום יימחק הפרט מפני הלאום.
הנכונות של אסתר להקריב את עצמה למען הצלת העם היהודי מעמידה אותה באור שונה לחלוטין בעינינו ובעיני המדרש מאשר את ושתי. המעשה שלה אולי זהה למעשה ושתי - אבל הכוונה היא אשר הופכת את זו למרשעת ואת זו לגיבורה. זו בחרה בעצמה וזו בחרה בעמה.
גם נשות ישראל במצרים מוצגות כ"צדקניות" כי המשיכו את קיום העם: המשיכו להביא לעולם ילדים. גם בסיפור יציאת מצרים המדרש מעצים את צד הגבורה הלאומית: לא שינו את שמם לשונם ואת לבושם, ילדו שישה בכרס אחת, עמרם שחזר אל יוכבד בעצת בתו כי צריך להמשיך את קיום העם - ולהתעלם לעת עתה מפחדי הפרט.
אני זוכרת את הצפייה הראשונה שלי ב"נסיך מצרים" (כן, אותו קיטש הוליוודי...), ברגע שיוכבד ומרים משלחות את התיבה אל הנילוס ויוכבד שרה לו שיר פרידה - לא יכולתי לעצור את הבכי.
[embed]http://www.youtube.com/v/xNRKVfOyqXU[/embed]
לא דמעה או שתיים סוררות - התייפחתי אל מול המסך מול האם והבת שמשלחות את הבן - האח אל מוות כמעט וודאי. הבכי חזר על עצמו גם בצפייה השנייה והשלישית, וגם עכשיו, כשהסצנה עולה אל מול עיניי בעודי כותבת - מסך המחשב מיטשטש מולי. כי פתאום הכה בי משהו שהסתתר כל השנים מאחורי מדרשי גבורת מצרים: מיליוני טרגדיות אנושיות. אינספור סיפורים של אימהות ושל ילדים שלא שרדו כמו משה הקטן. ים של דמעות ודם וחלב שלא היה את מי להניק בו - שהיה שם ולא סופר.
כלאום וכמדינה - אנחנו חייבים את סיפורי הגבורה שלנו. גם כדי שיהיה לנו במה להתגאות. גם כדי שתהיה לנו מורשת משותפת. וגם כי בלי אותן נשים (וגברים) שחשקו שיניים, בלי אסתר שהלכה אל מותה, בלי מרדכי שלא השתחווה - לא היינו כאן היום.
אבל חובתנו כבני אדם היא גם להכיר בתחושות הפרטיות. מותר לנו להזדהות עם אלו שנשברו. עם אלו שלא המשיכו להביא לגברים שלהן נזיד לשדה אחרי שנרצח הילד הראשון. עם אלו שקפצו ליאור בעקבות בניהן. זה פוגע בשלמות הסיפור הלאומי, אבל זה הופך אותו מ"הצלה אינסטנט" לסיפור חיים. זה נותן לגיטימציה למורכבות, לרגשות סותרים, להתלבטות, לשאלות.
וכנשים מותר לנו להזדהות עם ושתי שאמרה "לא" מטעמים אישיים, ומותר - וחובה עלינו ולהסביר לבנותינו שלא היה שום זנב בסיפור הזה - אלא הייתה שם אישה שסירבה להיות מושפלת, וגם אם בנראטיב היהודי שלנו אין לה ממש תפקיד - בנראטיב הנשי יש לה גם יש.
כולנו גדלנו על המיתוס של אסתר ושל נשות מצרים הצדקניות. כולנו רוצות להיות גיבורות לאומיות, וכולנו (באחראיות - כולנו) שוכחות את עצמנו בדרך. שוכחות לעצור ולשאול - האם אני על המסלול הנכון בשבילי? האם אני - אני או שאני מישהי אחרת - מישהי שמגשימה חלומות גדולים - אבל לא את אלו שלה.
כולנו הורגלנו להיות גיבורות, לכבוש את הרצונות והכמיהות שלנו שוב ושוב. במיוחד במדינתנו הקטנטונת שדורשת מאזרחיה שוב ושוב לגלות אחראיות לאומית, מסירות, הקרבה. והציבורי משליך על הפרטי: גם בחיינו הפרטיים שולטת אווירה של התמסרות למען הכלל. וכמו כל דבר - זה נכון, במינון. השתלטות הצורך ציבורי על הפרטי בלי מינון ובלי יכולת העדפה של הפרטי בשום תנאי כמעט גורמת לעיוותים כמו "מרוץ הילודה" שרבות מאתנו מכירות על בשרנו או על בשרן של אחרות. ורבות מאתנו, בנקודה זו או אחרת של החיים, מוצאות את עצמן מול חלומות לא ממומשים, מציאות לא מספקת וגוף שבור.
כי כולנו שאפנו להיות גיבורות. ושכחנו שסופרוומן זו המצאה. של גברים.
אז- לכל הגיבורות באשר אתן. בבקשה זכורנה שמותר לפעמים להישבר. ושלא חייבות בשום שלב של החיים לעמוד בציפיות של אף אחד, כולל באלו של עצמכן. שלא הכל צריך להיות בשליטה, ולא כולם צריכים להיות מרוצים מכן כל הזמן, ושאף אחד לא צריך לאשר לכן את הדרך שבחרתן. שזה בסדר פשוט להיות מי שאתן רוצות להיות. שזה בסדר לרצות. שזה בסדר פשוט להיות.
חג גאולה (לאומית ואישית) שמח!