ישבנו במטבח אימי ואני כשהארוס הטרי ניכנס הביתה והצטרף אלינו. ישבנו: אמא, בת וחתן ושתינו קפה של בוקר, כשאמא שלי פתאום אמרה "אם תיכנס עכשיו שכנה מה היא תחשוב עליי שאני ככה נתקעת ביניכם?" ברגע ההוא נולדה השכנה. אין לה תווי פנים, אני גם לא יודעת מה היא לובשת, מעולם היא לא מימשה את האיום שלה, לא נכנסה ולא אמרה כלום. לא כשאמא שלי ישבה איתי ועם בעלי, לא עם אחותי וגיסי, לא עם אחיי וגיסותיי אבל היא מרחפת מאחורי הדלת, ולפעמים אמא נזכרת בה ותוהה מה השכנה תגיד אם היא תיכנס עכשיו ותראה... ויש הרבה מה לראות: אמא שלי מסתודדת עם הילדים שלי בארגון יומולדת, אמא שלי יושבת לארוחת בוקר ואחי וגיסתי מתנחלים לידה, אמא שלי יושבת רגע לנוח מהבישולים כשאחי עוד מנקה את המטבח ביום שישי.
אני יכולה להמשיך ולספר על כל הרגעים שבהם אמא שלי תוהה מה השכנה תגיד אם היא תיכנס, אבל מעולם עוד לא קרה שהגיעה שכנה והיה לה מה לומר חוץ מ"בוקר טוב" או "יש לכם סוכר?" אבל השכנה נשארה בת בית נעלמת, והיא עוזרת לנו מידי פעם להגיד בקול שכנראה מהצד אנחנו נראים לא משהו, בלי שנצטרך להודות בנינו לבין עצמינו שאנחנו באמת בסדר גמור.
חוץ מהשכנה הזו, החשובה והמדוברת ביותר יש עוד כמה שכנים: של ההורים, שלי, של אחותי-וכולם תופסים מקום נכבד בחיינו, פעם כי הילדים של השכנה אצלי אחה"צ, פעם כי הילדים שלי אצל אחותי בדיוק כשהשכנה נכנסת לפטפט איתה, ולפעמים כי כולנו תולים כביסה באותו אויר פתוח, וזה זמן נהדר לתלות על החבלים גם כמה סיפורים, עדכונים, ובקשות הדדיות.
אז בלי ספק מכל השכנות-זו הדמיונית היא החשובה ביותר. ועל שאר השכנות נאמר: מכל מלמדי השכלתי ומשכנותי יותר מכולם.