הורים רבים מתקשים לראות את הילד שלהם מתוסכל. האינסטינקט שלהם הוא לקפוץ פנימה למצב, ולנסות לפתור עבור הילד את הבעיה. כשהם רואים את הילד שלהם סובל במצב של תיסכול, נדלקת אצלם נורת אזהרה בראש: "הילד שלי במצוקה!" והדרך הטבעית לכבות לעצמם את האזעקה הזו בראש היא לפתור את הקושי כדי שהמצוקה תיפסק. לילד נפל הארטיק והוא בוכה? נקנה לו אחד אחר. ילד חטף לו צעצוע? נתערב ונסדר שהוא יקבל חזרה. בכל פעם שהילד ייתקל במצב שיצער אותו או יגרום לו להשתולל, נתערב ונתקן את המצב.
הורים שמתנהלים לפי הדפוס הזה, ממשיכים להתערב ולסדר מצבים עבור הילד גם בבית הספר ובצבא, עד למצבים בהם מפקדים מקבלים טלפונים מהורים לגבי נוחות תנאי השינה של החייל.
הורים אלו סבורים בכל לבם שהם עושים לילד שירות טוב, שתפקידם ההורי הוא להסיר את כל המכשולים וליישר כל תקלה שעלולה לצער או לתסכל את הילד שלהם. אבל, כשמסתכלים קדימה - חשוב לנו לזכור ש"היום בונים את המחר". אם אנחנו רוצים שהילד יגדל להיות אדם בוגר, שיודע להכיל תסכולים ולהתמודד איתם, שיודע להתאכזב ולהתגבר, עלינו להקנות לו כלים לכך כבר בגיל הצעיר. אם הגלידה של הילד נשפכה ואני מהר קונה לו אחת אחרת, אמנם קניתי לו ולי שקט זמני, אבל לא לימדתי אותו שום דבר על "איך מתמודדים עם תסכול". חלק גדול מתפקידו של ההורה המקושר הוא להיות לצידו של הילד, ללוות אותו במצב המתסכל, לאפשר לו לפרוק את צערו ולתת לו ניחומים, אבל לא לפתור במקומו. החיים עוד יזמנו לו הרבה מצבים בהם לא נוכל לפתור במקומו - אם הוא לא יתקבל לישיבה שרצה, או היא לא תתקבל לשירות שהיא רצתה, או שהבחור/ה שרצו להתחתן איתו/ה לא ירצו, או סתם תיסכולים קטנים כגון שחסר פריט בבית שהם רצו עכשיו - וחובה עלינו להקנות להם כלים רגשיים למצבים אלו כבר מהגיל הצעיר.
סוף להתקפי הזעם
כיצד נלווה ילד במצבי תיסכול?
כאשר ילד נתקל במצב מתסכל, בו איננו מקבל את רצונו, הוא ינסה בשלב הראשון לשנות את המציאות. ליילל כדי שההורה יוותר, לקחת בכוח את מה שאסור לו לקבל, ושאר שיטות המוכרות לכם, הקוראים. אם הצליח, הוא מרוצה ומצב החירום נגמר. אבל מה קורה אם הוא לא מצליח לשנות? אם אי אפשר לשנות כי המציאות האובייקטיבית נגדו? (ההסעה נסעה כבר מהתחנה, ואתה איחרת. עובדה.) התיסכול יוצר אצל הילד הצטברות של אנרגיה שלילית בגוף. יש לילד שלוש אפשרויות להתמודד דרכן עם האנרגיה הזו:
האופציה השכיחה ביותר, והבלתי-רצויה, היא שהילד לא יודע כיצד לשחרר את אותה אנרגיה, ולכן היא מתפוצצת: צרחות, השלכת חפצים, התקף זעם, אלימות מילולית ואפילו פיזית, או לחלופין, התכנסות זועמת פנימה וניתוק מגע. המטרה שלנו היא ללמד אותו לעצור שלב אחד קודם, בצומת בה עדיין ניתן לבחור להגיב אחרת.
האופציה השניה, שאנחנו כהורים יכולים להקנות אותה לילדים, היא דרכים חלופיות לפריקת תסכול. אפשר לעודד אותו לפעילות גופנית קצרה של קפיצות או גלגולים, אפשר לצייר על דף את הכעס, אפשר לקמט דפים או לקרוע אותם, אפשר להשליך כריות - כל הורה יחפש מה מקל על הילד שלו. בדיוק כמו שלימדנו את הילד בקטנותו מהי הדרך הנאותה לשחרר מגופו את הפסולת הגופנית, אנחנו נקראים ללמד אותו איך לשחרר מנפשו, באופן מקובל חברתית, את הפסולת של אנרגית התסכול השלילית.
האופציה השלישית היא הטובה ביותר, ואליה אנחנו שואפים להגיע. הדרך הבריאה ביותר להתמודד עם תסכול היא לזהות את המצב, להפנים שאין דרך לשנות, להצטער על כך ולקבל ניחומים. כדי שהילד שלנו יצליח בכך, אנחנו צריכים להיות זמינים לצידו, להציע לו ניחומים, לשוחח או ללטף.
חשוב שגם אנחנו נהיה דוגמא טובה של הדפוס הזה. שגם כאשר אנחנו כמבוגרים נתקלים במצבי תסכול קטנים וגדולים, נראה לילד כיצד אנחנו ממירים כעס לעצב, מצטערים על כך שאיננו יכולים לקבל את מבוקשנו, ומקבלים ניחומים במקום להתפוצץ בזעם.
לסיכום - תפקידנו כהורים לילד מתוסכל הוא ללוות אותו, לתמוך בו, ולתת לו כלים להתמודדות בוגרת. לתת לילד תחושה של "עמו אנכי בצרה" גם אם אין בכוחי או בכוונתי לשנות את המציאות עבורו. פעמים רבות, בתום שיחה להורים על הנושא, ההורים המתלהבים מהגילוי החדש רוצים להסתער קדימה ולהתחיל להקנות לילד כלים חלופיים להתמודדות עם תסכול, וממש מחכים להזדמנות המתסכלת הראשונה כדי להתנסות בתובנה החדשה. אל חשש - היא תגיע. החיים של ילדים מלאים בתסכולים, וזה נותן לנו הרבה הזדמנויות לבניית הכלים בעזרת הליווי הרגשי ההיקשרותי שלנו.
תיסכול מלוּוֶה הוא חוויה בונה.
הכותבת הינה מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת. הכתבה באדיבות אתר האינטרנט לנשים הדתיות ”משלך“