"שונאת גברים" כבר קראו לי לא פעם על גבי במה מכובדת זו. פעמים רבות אני שומעת את הטענה כאילו הפמיניזם הוא מאבק של נשים ב- גברים. אני יכולה להבין מאיפה הטענה הזאת נובעת, כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, הפמיניזם אינה תנועה אחידה ומאוחדת, ויש בה גוונים שונים - פמיניזמים, נהוג לכנות זאת, ואכן, יש והיו זרמים בפמיניזם ששללו את הגבריות/את הגברים. ובכל זאת, אני רוצה להציג כאן את הפמיניזם כפי שאני תופסת אותו - פמיניזם לדעתי אינו מאבק של נשים בגברים, אלא מאבק משותף של "פמיניסטיותים" (פמיסנטיות ופמיניסטים), בכל מי ובכל מה שממשיך את הדיכוי המגדרי באשר הוא.
לדעתי, גם גברים סבלו וסובלים מחוסר השוויון בין נשים וגברים, ומהבניות מגדריות נוקשות. כבר כתבתי בעבר על חלוקת התפקידים בבית, שמדירה, הלכה למעשה, גברים מגידול הילדים. מעבר לכך - ההבניות המגדריות לגבי גברים מציבות גברים רבים במקום מרוחק ממי שהם באמת. כך למשל להיות "גבר" זה לא לבכות, לא להתרגש, לא לרקוד, לא לדעת לנקות, לבשל וכו' וכו' . האם זהו הגבר האמיתי? מה זה בכלל "גבר אמיתי"? האם יש כזה דבר? המושג "גבר" מונע מגברים סל שלם של אפשרויות שיכולות להעשיר מאד את עולמם, שלא לדבר על העולם הכללי שיכול להתעשר מחוסר המיגדור של תכונות אנושיות.
את המילים הבאות אני רוצה להקדיש לאותם גברים שבחרו לקחת חלק פעיל בתנועה הפמיניסטית, כל אחד בדרכו הוא. "מיוחדים במינם" בחר לכנות אותם נחום אבניאל בקבוצת הפיייסבוק "אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור" (ממנה נולד הטור הזה) ונראה לי, שאין צורך להסביר את הביטוי.
מי הם אותם גברים פמיניסטים? מה מאחד אותם? האם הם התחנכו בחינוך דומה? האם הם בכלל דומים...? כנראה שהתשובה לכל השאלות הללו היא לא. לצורך הכנת הטור ראיינתי כמה מהם. באופן לא כל כך מפתיע, גיליתי שוב, שפמיניזם הוא מונח מגוון, שמכיל בתוכו, ברוך ה', ספקטרום רחב של תפיסות ודעות.
יובל לב, נשוי פלוס, מתגורר במודיעין, אמר שבשבילו פמיניזם הוא "תיקון מאזן לעולם שצמח על טהרת המין השולט; מעמד של הצלחה אשר נמדדת על ידי איכויות נפשיות ולא על ידי כוחניות וחוזקה". עדין רוזנברג, נשוי עם ילדים, מתגורר בתל אביב, אמר "קידום טשטוש האבחנות החברתיות בין גברים לנשים". והלל אפלבאום, בן 46, נשוי עם שבעה ילדים (המוכר לחלקכם מפורום הורות ומשפחה), טען כי פמיניזם מבחינתו הוא "אוסף הפעולות שנועד לקדם את מעמדן של נשים בחברה". שונים, כבר אמרתי?
גם כששאלתי האם יש הבדל בין פמיניזם של גברים לזה של נשים, קיבלתי תשובות שונות. החל מ-"ממש לא", כפי שאמר דרור שוורץ, בן 46 נשוי עם ילדים וגר בכפר סבא; דרך - " לגברים נחסכת החוויה על בשרם של הקשיים של נשים בחברה שלנו, והם שומעים עליה רק מכלי שני", כפי שאמר עדין רוזנברג, וגם דעתו של יובל לב, הדומה יותר לגישה שהצגתי בפתיחת דברי כי: "שובניזם לא פוגע רק בנשים, הוא פוגע גם בגברים. כשלגברים מיוחסים מגבלות של טיפול בילדים, עריכת קניות בסופר וכדומה - הגברים מוצגים כאנשים מאותגרים מנטלית ופיזית. אינני רוצה להיות מוצג כך בשום פנים ואופן. עבודות שהם נחלת האישה בלבד אינן קיימות מבחינתי וכך להיפך" ובדומה לו אמר יאיר שאג, בן 24: "העובדה שיש גם גברים פמיניסטיים הופכת את הפמיניזם מבעיה של נשים שמתנהלת כמלחמה מול העולם הגברי לבעיה משותפת של המין האנושי כולו. זה לא שצריך את הגברים בשביל זה אבל זה עוזר מבחינה טקטית".
שאלה נוספת שהצבתי לפתחם, היא אילו פעולות מעשיות הם עושים כדי לקדם את הערכים הפמיניסטים. היה מעניין לראות את ההבדל בהקשר זה בין גברים נושאים לרווקים. בעוד שהנשואים התייחסו למערכת היחסים המשפחתית השוויונית שלהם (הלל א.: "אני ורעיתי חולקים את ניהול הבית והמשפחה" " אבישי בן ששון גורודיס: "משקל שווה לשני בני הזוג. וזה לא אומר בהכרח חלוקה חצי חצי אלא שאין כזה דבר משימות של בנים ושל בנות" משה לביא: "לפני עשרים שנה (בדיוק, השבוע!) כשנישאנו, היינו ראשונים בסביבתנו לנתינת טבעות הדדית תחת החופה... תלמוד תורה עם בנותי הוא עבורי תענוג גדול, שדרכו זכיתי למשהו חשוב"). הרווקים התיחסו להקשרים רחבים יותר של הקהילה (עזר: "צירוף נשים למניין/זימון "; " יאיר: נהייתי פחות ופחות סובלני וסבלני לתפיסות מהותניות למיניהן ולתופעות של החפצת נשים"). חלקם גם סיפרו על השתתפותם בתפילות שוויוניות, ורבים התיחסו לאופן שבו הם מחנכים את בנותיהם.
כששאלתי על תגובות החברה לפמיניזם, ענו לי רבים מהם כי הם נתקלים בהרמת גבה, מבוכה, "הלם מוחלט", וכדומה. מעניין במיוחד היה מה שאמר לי אריה ברגר, בן 28 מבני ברק, שסיפר כי בדייטים הוא שומע לפעמים משפטים כמו: 'אני לא חושבת שזה מתאים לי' או 'הרב/אבא שלי אומר שאסור'".
נו, איך נסכם? אופטימיות? אכן אנשים טובים פועלים למען השינוי. פסימיות? הרי כולנו יודעים איך יראו חלק (!) מהטוקבקים לטור הזה. אבל אם יהיה גבר אחד, שבזכות הטור הקטנטן הזה יבין ששערי הפמיניזם אינם חסומים בפניו - אני את שלי עשיתי.
פמיניזם אמנם נגזר מהמילה פמינה (אישה), אך הוא כבר מזמן לא שייך רק להן. גברים רבים שותפים לתנועה הפמיניסטית, ועושים, כל אחד על פי תפיסת עולמו וערכיו, מה שביכולתם כדי לצמצם את הדיכוי המגדרי - הפועל בעיקר על נשים, אך לא רק. אני מאמינה, וכנראה שאני לא לבד בעניין הזה, שפמיניזם הוא טוב ל-כ-ו-ל-ם.