1. בשנה האחרונה ניצת ברחבי עולם דיון מעמיק מאוד בשאלה הרת הגורל: מי מהשתיים עדיפה - מייגן לבית הארי או קייט לבית ווילי. נפתח בזה ששתיהן כפרה עליהן, נסיכות, תרתי משמע, ולמרות שאף אחת מהן לא נולדה לעולם הזה, שתיהן החליקו אליו, מי מהן יותר בטבעיות ומי פחות. והדעות רבות, והטוקבקים זורמים אבל ממש כמו בתקופת ירדנה נגד עפרה - טרם התקבלה החלטה.
2. קייט, בריטית מבית טוב שאף פעם לא מישירה מבט בתמונות, אולי כי לא כל כך אכפת לה איפה מחכה לה מצלמה. לחתונה שלה היא התאפרה לבד כאחת האדם. התמונות של ילדיה שמופצות כשירות לציבור הן לרוב תוצר של צילומים שהיא עצמה צילמה. אפילו בגידול הילדים עצמם, היא לאו דווקא עושה את מה שנדרש בבית המלוכה. שום דבר לא מתיימר מאוד או מחפש לרצות. היא-היא. בלי לנסות להותיר איזה רושם או להראות כאילו זו עבודה קשה עבורה, פשוט ניכר בה שנוח לה עד מאוד בעור של עצמה.
3. מייגן לעומת זאת, היא לא פְרוֹם דֵה מָאדֵר לֵנְד, כמו שאומרים, אלא ממוצא חצי דרום אפריקאי, גרושה, שלקח לה המון שנים למצא את האחד. ואם זה לא מספיק, אז בהשכלה שלה - היא שחקנית, כך שהיא כבר רגילה לבדוק בכל רגע נתון איפה מחכה לה מצלמה ולחייך לפי דרישה. התקשורת מציגה אותה דרך קבע ביחס למישהו או למשהו: ביחס לקייט, ביחס למוצא האפרו אמריקאי שלה, ביחס לאמירות שזורקים סביבה. והיא עושה פדיחות ומתבלבלת ונדמה קצת שבניגוד לקייט לבית מידלטון, היא דווקא עסוקה דרך קבע בעובדה שיש עינים שבוחנות אותה כל הזמן.
4. אני לא פסיכולוגית לעת מצוא וגם לא מכירה אף אחת מבנות המלוכה באופן אישי, (זו גם לא באמת תחרות, כי מהיכרות שטחית עם בית המלוכה הבריטי, ממילא אף אחד לא יתן כתר מתנה לזוכה), אבל כמו שאני רואה את זה, הבעיה של מייגן נובעת מפוסט טראומה בשם ״פּוֹסְט-לְבַד סִינְדְּרוֹם״. הענין הוא כזה -יש נשים שהן קייט, והן התחתנו עם חבר אחרי שיצאו שנים, ואולי לא לגמרי נוח להן להיות עצמן, אבל השאלה מה חושבים עליהן לא משחקת אצלן תפקיד מרכזי כמו של נפגעות ה״לבד״. ויש שהן יותר מייגן, שמרגישות שהן צריכות להוכיח את עצמן כל הזמן, לספק איזו סחורה או להיות ״טובות״ מספיק, כדי שהם יוכלו להתקבל או לקבל אהבה.
5. יש שבילים בחיים האלה שאני מסרבת לצעוד עליהם בינתיים, למרות שמציעים, כמו ללכת ולהעביר שיעור, למשל. זה לא כי לא בא לי, זה בעיקר נובע מההבנה שבמקום להיות נטועה בדבר עצמו - להתרכז ברגע שלפני, להנות ממנו, להתרפק עליו, או אפילו לבדוק האם הדברים שאני אומרת מתיישבים על לב הקהל, אני יודעת שאהיה עסוקה בעיקר בשאלה ״מה יחשבו עלי?״ האם הקהל מקבל אותי או לא, האם אני אצא מפה נאהבת או שאני משקיעה מבלי לקבל תמורה. ובא לי שזה יבוא ממקום אחר, אמיתי וזורם יותר, ממפגש. מה גם שלקהל מגיע לשמוע ממישהי שעסוקה בו יותר ממה שהיא עסוקה בעצמה.
6. ואני יודעת שזה עלול להעלות את חמתן של חברותי הפמיניסטיות באשר הן, אבל לא סתם באשת חיל אחת משורות המפתח היא ״קמו בניה ויאשרוה״, כשאין את האיש שלך שיאשר אותך, את מסתובבת כמו איזו ציפור לכודה, שגם אם היא האישה הכי וואו בעולם, והכי מוכשרת והכי יפה, זה לא מספיק, כי את כל הזמן צריכה מישהו שיאשר אותך מבחוץ. אבל כשיש לך את האיש שלך בבית, ואת שלו והוא שלך, אז הרבה פחות לחוץ לך לדעת איך את נראית, נשמעת או מתקבלת, כי כבר יש לך את האישור הכי חשוב בעולם.
7. וכל זה מזכיר לי איך כשהייתי פעם בשבת חתן של מי שהיתה רווקה די מתאחרת, ישבתי ליד הכלה בלובי של המלון, ובכל פעם שהדלת הסתובבה, היא הסתובבה לבדוק מי נכנס. כששאלתי אותה אם היא מחכה למישהו, היא תפסה לי את היד וצחקקה: ״את לא מבינה, עשרים שנה אני מחפשת אותו, זה כבר חלק ממני - להגיע מתוקתקת לכל מקום, לסובב את הראש ולבדוק ולחפש ולהיות ערה למי עומד להכנס בדלת, כי אולי היום יבוא האחד. ופשוט לוקח לי זמן לקלוט שאין צורך, כי עכשיו אני נשואה״.
8. ואולי לא פחות קשה מלהיות לבד, זה לקום יום אחד בבוקר ולגלות שאת צריכה פתאום להתרגל לעובדה שאתם זוג, ולשנות תנועות נפש וגוף שנטמעו בך אחרי כל שנות הבדידות. אבל מצד שני, איזה אושר זה שיש לך סופסוף הזדמנות לחוות את האמת הפנימית שלך כשאת מתייצבת מול השאלה - איך אני משפיעה על העולם, במקום באיך הוא משפיע עלי.