יש היום דיבור כזה על חדש, שהתחיל לפני כמה שנים עם "אופק חדש" לאחרונה שמענו על "הימין החדש". לפני יומיים על ה"ליכודניקים החדשים". ואני רוצה לשאול: מי אמר שחדש זה בהכרח הטוב? מה רע בישן?
במאמר זה ברצוני לדבר על הישן. על מסורות נשיות של מנהגים ואורח חיים דתי, שעבר אלינו דרך האימהות מדור לדור. ואולי כדאי להניח רגע בצד את חיפוש הדרך החדשה והאורח חיים החדש שאנו מחפשות לעצמנו לטובת אימוץ המסורות הישנות והטובות של אימותינו.
עשרים שנה רדפתי אחרי ספר התורה. והצלחתי להניח עליו יד ולהחזיק אותו ולא, לא נפתחו לי השמים. היום, כשאני מתבוננת בתמונה שלי אוחזת בספר התורה בחיוך רחב, תמונה מלפני כמה שנים, רגע לאחר שבני הצעיר עשה מחטף והעביר לי למעגל הנשים את ספר התורה, אני אומרת 'זה נחמד, וכן, יש ברק בעיניים לאישה בתמונה. אבל זה לא הדבר עצמו'.
אני מבינה בשנים האחרונות, שאני רוצה מציאות דתית תואמת עולם נשי. לא רוצה לעלות לתורה, לא רוצה להיות חזנית. טוב לי עם הסידור, ועם הלב שנפתח בזמן התפילה מאחורי הווילון. כשהייתי צעירה, הסתכלתי על נשים קוראות תהילים באיזו תחושת ניכור. והיום אני מבינה, שזה להיות בעמידה מול השם. לא רוצה להסתכל לתוך עזרת הגברים, לבדוק מה יש להם שם ולרצות אותו גם לעצמי. רוצה להנות ממה שיש ולשמוח בו.
אני חושבת שעשרים השנים האלה, שרצתי עם ילדיי בימות הגשם והקור לצד שבתות נעימות, היו קצת מיותרות. חשבתי שלהגיע מוקדם כמה שיותר בלי לשתות קפה זה הדבר. זו המדרגה. ואני לאחרונה חושבת שזו טעות. שבת צריכה להיות בנחת, שבת של מנוחה. כל המרדף הזה לבית הכנסת כל כך מיותר. יכולתי להתפלל בנחת בבית, יכולתי לצאת לגינה בלי האש קודש הזו, מותר לשבת לדבר על ספסל, מותר.
צילום: shutterstock
אני זוכרת שכשהגעתי לבית חמי וחמותי, היא הייתה נערכת בנחת. עורכת שולחן, חותכת סלט או שניים. מפדרת את אפה, מורחת שפתון, ויוצאת לתפילה וקריאת התורה. שבת אחרי שבת, בקביעות אבל בנחת. אני זוכרת שאבא שלי היה אומר לי: "חכי אל תבואי עכשיו זה מוקדם מדיי". "מה מוקדם מדיי?" הייתי שואלת, "עכשיו מתחילה התפילה!". "כן, אבל הנשים מגיעות אחרי", הוא היה משיב.
השנה בשבתות הגשומות, התפללתי בבית. לא מצד עצלנות או ויתור, כבחירה. בחירה שלי להיות בבית ליד הנרות, מתפללת את קבלת שבת. כמציאות של לכתחילה ולא בדיעבד. בבקרים אני מגיעה לשמוע את קריאת התורה ולתפילת מוסף, אחרי כוס קפה וקריאה מהנה בספר טוב.
אני חושבת שיש לדבר הזה צד נוסף, והוא העניין ההלכתי. אנחנו דור כזה של קצת מישמש. עם ישראל חזר לארצו, יש מציאות חדשה אבל לצד ההתחדשות הזו, יש משהו שקצת אבד. בדור שקדם לנו, נשים ידעו יותר מה עליהן לעשות כי לא כל דבר היה בגדר שאלה חדשה. מה את צריכה לעשות? מה שאמא שלך עשתה, בדומה לאיך שהסבתא שלך נהגה. יש רצף, יש מסורת, יש הרבה פחות שאלות, הרבה פחות משברי זהות וחיפוש דרך. אם את לא יודעת איך לנהוג, שאלי את אמך או סבתך כיצד הן נהגו. מנהג אמותינו בידינו.
היום ממרחק של עשרים שנה מאז שסיימתי את שנת המדרשה, אני חושבת שחבל שלא אמרו לי את הדברים האלה קודם. אני רצתי ממסגרת למסגרת ואף אחת לא אמרה לי רגע, בנחת. רגע, זה לא שלך. אל תיקחי על עצמך חובות דתיות שאת לא חייבת בהן. אני שמחה על המדרשה שנטעה בי להט דתי בלתי מוסבר ובלתי ניתן לערעור, וחיבור קיומי לתורה, אבל אולי כדאי שמישהו יגיד את הדברים לדור הצעיר, ואולי המישהי הזו היום היא אני.
לטור הקודם: אני קוראת להקמת זרם חדש: "פמיניסטיות לשעבר"
הכותבת: ורד אביעד - ראש בית מדרש מערבא בגוש מערבא ובגוש קנה בשומרון.
ורד אביעדצילום: באדיבות המצולמת