בתקופה האחרונה אני חושבת רבות על הפמיניזם, ועל התחושה וההתפכחות מהרומנטיזציה שיצרנו סביבו, ומהבשורה שהוא הביא איתו. אני אגיד את זה הכי פשוט ואמיתי: חברות, אני מרגישה שירינו לעצמנו ברגליים. בעשרים השנים האחרונות, קרה דבר. נשים עברו מחצאי משרות, למשרות מלאות. ממפרנסות שניות או עוזרות בכלכלת המשפחה, הפכנו לנושאות מלאות בנטל. ואני שואלת בכנות, מי צריך את זה בכלל?
אני מסתכלת סביבי ורואה נשים קורסות. מהעומס, מהג'ינגול, מהצורך להיות גם מפרנסת, גם אישה, אמא, חברה, גם מטופחת, גם משכילה, גם הלכתית, וגם וגם וגם. זה מתיש ומי צריך את זה בכלל?
הבו לי את הבית. הבו לי את החופש שלי לבחור מה לעשות בזמן שלי, אין לי שום צורך או עניין בקריירה מפוארת, ובתלוש משכורת מנופח. אני נהנית לאפות עוגיות. אני נהנית לכתוב פרוזה. בינונית ככל שתהיה, אני נהנית ללמד וללמוד תורה. אני שמחה שיש לי בגדים מכובסים שמריחים טוב. אני מתרגשת כשמגירת הגרביים שלי מלאה. זה משמח אותי לראות שרוקנו את סיר המרק. זה משמח אותי כשמבקשים ממני להכין עוד תבשיל עוד עוגה עוד סלט. זה מסב לי קורת רוח.
נעים לי לשבת על הספה עם הבת שלי, ולצפות בסרט דרמה אמריקאי בשש בערב ולא להימרח על הכורסה מקריסה טוטאלית, אחרי יום שהתחיל בשש בבוקר ונגמר בחמש. זה מתיש אותי, ושואב ממני את כל מה שאני, זה מרוקן אותי מעצמי.
האימהות שלי חשובה לי, אני רוצה להינות ממנה ולהשקיע בה. החברות שלי עם בן זוגי יקרה לי, אני רוצה לטפח אותה ולהינות ממנה, לשמוח בה. לא להגיע לדייט עם בעלי כשאני על ארבע, מיוזעת, ובקושי מחזיקה עיניים פקוחות לרווחה.
גדלתי בבתי המדרש על התיזה שהקללה שלנו - הנשים, היא בעצב תלדי בנים. ילדתי, ובאמת שזה היה בעצב. גדול, וכואב, ומפואר, ואני לא רוצה להזיע עבור לחם. אני רוצה פשוט לקבל אותו. ככה - מונח לי על האי עבודה במטבח לחם שיפון עשיר וטרי.
ואני אולי קוראת לתיקון להתפכחות. להקמת זרם חדש בפמינזם: פל"שיות - פמיניסטיות לשעבר. ככה גדלתי, זה היה הנרטיב שעבר אליי במסורת מאם לבת. פוסט פמיניזם את תרצו. אני בעד שנשים יוכלו לבחור מה הן רוצות לעשות, וכמה, ובאיזה אופן. אבל לא נראה לי סביר שגם נגדל ארבעה ילדים ויותר, וגם נצטרך להביא חצי מפרנסת המשפחה. זה לא עלינו.
בכתובה האיש שלי התחייב לדאוג לי לשארי, כסותי, ועונתי. אני קוראת לחזור לביתיות, לטבע שלנו, כזוג המורכב מדו פרצופין, בו לכל אחד יש תפקיד ואחריות. כי אין שני מלכים המשמשים בכתר אחד. קחו ממני את הכתר המוזהב שכבד מנשוא והחזירו לי את השרביט.
ורד אביעד - ראש בית מדרש מערבא בגוש מערבא ובגוש קנה בשומרון.
ורד אביעדצילום: באדיבות המצולמת