שיתפתי פה בעבר על ההתמודדות שיש לי בתקופה האחרונה. אני סופגת כמעט על בסיס יומיומי התנכלויות קטנות, חוקיות למדיי, שנועדו בעיקר להתיש ולהפחיד. לפני כשבועיים, כשחזרנו בחצות עם שלושת הקטנים שלנו מהלוויה והשבעה של סבא שלי, והגענו הביתה מותשים פיזית ונפשית, גילינו שההתנכלות היומיומית לא פסחה עלינו גם ביום כזה.
התגובה הראשונה שלנו היתה הלם של כאב. אחר כך כעס ורצון לנקום. ואחרי כמה דקות ששנינו לקחנו לעצמנו לנשום, החלטנו לא לכעוס ולא לנקום. לנשום.
להבין שמי שעושה דברים כאלה יש לו בעיה חמורה, ואנחנו נעשה כל מאמץ לא להיגרר למקום כל כך נמוך. אנחנו לא ננהל מלחמות רדודות וקרבות של כבוד. לקבל שזה פוגע ולא נעים שאדם מכאיב בכוונה תחילה על לא עוול בכפנו, אבל זה שלו ולא שלנו.
כששכבתי לישון סוף סוף, הרגשתי כאב שהקשה על הנשימה שלי. שאלתי את עצמי: מה כואב לי?
שסבא נפטר? הרגשתי תחושה של סגירת מעגל, מעצימה ולא מחלישה, והבנתי שזה לא זה.
הרגשתי שהלב שלי כואב שאדם מנסה שוב ושוב לפגוע בי כך בכוונה תחילה, כמו יתוש שבא והולך וחוזר ועוקץ ומגרד.
לא ידעתי מה עושים עם כאב הפגיעה הזה. שכבתי במיטה, נושמת וכואבת, מרגישה הקלה ששוב הצלחנו להתגבר ולא להיגרר לפוגענות. זכינו ויש לנו יכולות תקשורת גבוהות ואיכותיות יותר מאשר לבוא ולפגוע במישהו שוב ושוב ושוב.
פתאום נזכרתי שיש סגולה לברך, "הנעלבים ואינם עולבים". אז התחלתי לבקש מעומק הכאב על משפחה וחברות שלי. ועלינו. שנזכה לשקט ומנוחה. ואז חשבתי לעצמי שיש לי כל כך הרבה דברים להודות עליהם, והתחלתי להודות. תודה על הסבא המיוחד שזכיתי לו, תודה על הסבים האחרים שיבל"א, תודה על יעקב, על הילדים, על הבריאות, על השפע.
עדיין כאב לי, אבל פחות.
שנזכה לימים שקטים ושלווים.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".