כשבחרתי להיות גינקולוגית, התחברתי בעיני רוחי לדמותו של אליהו הנביא, מבשר ישועות, נושא על כפיו את בשורת הגאולה. היושבת על המשבר- וכאב הצירים פושה בה, זו עת רצון בו תבין היא שלא תרחק השעה בה יפציע לעולם פרי בטנה, פרי תפילותיה, שיגאל אותה בבשורה גאולית.
כמה זה דרמטי. וכמה זה מתגמל. אבל מסתבר שבמקצוע בו בחרתי, מקופלות גם בשורות איוב.
לילה חורפי בחדר הילידה. 36 שעות לא ראיתי אור יום, ולא פגש ראשי את הכרית. קריאה דחופה לחדר שש. מרדים מוטס לחדר הניתוח, המיילדות הזריזות מכרכרות סביב, אחת מזמינה מנות דם סוג O פלוס, מבנק הדם, השנייה מכניסה אינפוזיה גם ליד הימנית של היולדת, השלישית מורידה לה תכשיטים, והמנקה מנסה להתגבר על כמויות האדום שנוזלות מכל עבר.
אנחנו טסים לחדר הניתוח, כשאני מנסה להסביר לשרי, יולדת צעירה בת 29, את משמעות הדימום ואת הצורך בניתוח לשם הצלת חיים, והיא חותמת שהיא מסכימה לכל פעולה כירורגית שתקדם את בריאותה ובעלה החיוור מהנהן בהסכמה. מסתבר שהשליה נעוצה בצלקת הניתוחית הקודמת, והאם הטרייה מדממת ומובלת מובהלת לחדר הניתוח, שם לאחר ניסיונות רבים להפרדת השליה, אנחנו נאלצים לבצע כריתת רחם, למרות גילה הצעיר, כשחלום הגשמת המשפחה טרם הגיעה עד תומו.
היא רצתה לפחות מניין, כמו אימא. וריבונו של עולם רצה אחרת. יהיו לה שלושה- מתוקים, נהדרים. היא תגדל אותם לעבודתו יתברך באהבת אין-קץ.
איך מבשרים לאיש שלה? ואיך נבשר לה כשתתעורר בחדר ההתאוששות, עזובת רחם, מופשטת מסגולת מתת החיים שבה?
צילום: shutterstock
רחל פנתה לחדר מיון בחצות, עם כאבי בטן תחתונה, וממצא על-קולי של ציסטה שחלתית בתסביב. בספירת הדם- רמה מוסברת של תאי דם לבנים, המצביעים על מצב דלקתי חריף, בדיקת דופלר הבוחנת את זרימת הדם מאוששת את האבחנה. אני מציידת אותה עם בדיקות עזר והפנייה לקביעת תור לניתוח. במרפאת טרום- ניתוח, המרדים מחתים אותה על הסכמה להרדמה אפידרולית. זה מומלץ יותר מהרדמה כללית, לדעתו. היא מוזמנת ליום ראשון בשעה 7:00 בצום.
ב8:15 אנחנו מסיימים להתרחץ, ונכנסים לחדר ניתוח. מתוכננת פעולה שנקראת לפרוסקופיה בה מנפחים את הבטן עם פחמן דו-חמצני, כדי להסיט את המעי למעלה, ומכניסים טרוקרים עם מקורת אור כדי לצפות באגן ולבצע כריתת ציסטה. אך לצערי, מתגלה לעיני גידול שחלתי מאד לא ידידותי, שנדמה היה שהוא רק ציסטה. החתך הקפוא מאושש את האבחנה. נצטרך להרחיב את הפעולה, לבצע פתיחת בטן, והוצאת רחם ושחלות וחצוצרות ובלוטות, ועוד צפויות לה טיפולים כימיים לא פשוטים.
מדובר בנשים צעירות. ההפתעה קשה מהבשורה, לעיתים.
המפגש הראשון נעשה במסדרון. קרובי המשפחה ממתינים שם, עם תום הניתוח אנו יוצאים אל חדר ההמתנה בו נמצאות משפחות רבות הממתינות למידע, ועשרות זוגות עיניים נשואות אלינו בציפייה לבשורת שלום. אנחנו מבקשים לאושש את עצמנו פיזית ורגשית לקראת הניתוח הבא. יש לנו רק כמה דקות כדי למסור את עיקרי הדברים, כי המנותחת הבאה זקוקה לנו. זה כל כך לא מתאים- לא הזמן, לא המקום, לא חוסר הפניות הרגשית שלנו.
בבית הספר לרפואה לא למדנו כיצד לנסח ולבשר בשורה מרה. למדנו כיצד להתייחס לחולה הנתון במיטה, כיצד לנהל פגישה רפואית בקליניקה, כיצד לתשאל ולקבל מידע מתוך דברי המטופלת, אולם, ליד דלת חדר הניתוח או מול חדר הרופאים במחלקה אנו חסרי אונים, ובמיוחד כאשר בחדר ההמתנה אין שמץ של פרטיות, ומדובר בנושאים שמבקשים ליבון בארבע עיניים.
אפילו חדר ייעודי, עם כורסאות ואווירת בית, לשיחה עם המשפחה לאחר הניתוח נעדר מהנוף הטיפולי. אבל עולם הרגשות מבקש להופיע. מדובר על בשורה כבדה מנשוא. הקשה מכל זו בשורת מוות. של השחלות. לעיתים קרובות אנחנו פוגשים היום נשים שזכו להתחתן רק בגיל מתקדם. היא פונה בחיוך רחב לבשר על החתונה שגאלה אותה מרווקותה, ומבקשת סיוע בשלב הבא של הגשמת האימהות. אני מאחלת לה מזל טוב, ונאותה לבקשתה. היא מופנית לביצוע מספר בדיקות דם, ומוזמנת לחזור עם התשובות. בחזרתה אלי - נעתקת נשימתי. השחלות שלה מבוגרות מאד. השעון הביולוגי תקתק באכזריות, והשאיר אותה ללא ביציות צעירות.
זאת בשורה של מוות. לא פחות מכך. איך אני מנפצת לה את החלום? אני היא זאת שצריכה לעשות זאת וזה קשה מנשוא ותמיד, המבשר יסומן כגורם שלילי. הרי בעקבותיו, התגלגלה הבשורה.
אני רוצה לבשר בשורות של חיים, בשורות של אליהו ולא של איוב. רוצה משיח.