אחד הקשיים בכתיבת מחזה: איבוד השליטה

מחזה נכתב לפעמים כמו בית שמאי – מתחיל מאור גדול והולך ודועך. ולפעמים כמו בית הלל, ניצוץ של רעיון שעוד לא ממש מגובש ולא ברור בכלל לאן הוא יוביל, ולאט לאט מגיעים למחזה שלם ומואר

חדשות כיפה איילת סנאי - תאטרון השחר 09/12/18 10:39 א בטבת התשעט

אחד הקשיים בכתיבת מחזה: איבוד השליטה
איילת סנאי, צילום: ברוך גרינברג

מחזה נכתב לפעמים כמו בית שמאי – מתחיל מאור גדול והולך ודועך. יש רעיון אדיר שמוביל את הכתיבה, אורות גבוהים מרצדים מול העיניים והידיים רצות על המקלדת כמו רוצות להספיק לכתוב בקצב של המחשבה. אפשר לראות בראש תמונה בהירה של הדמות הראשית, לאן היא הולכת ומה היא עושה, איך נראית הבמה ומה הולך לקרות. אבל אז, כמעט תמיד, האורות הולכים ודועכים לאט לאט. הולכים וכבים. הולכים ומתמעטים. מעיין הרעיונות מתייבש פתאום והדמיון מתרוקן. פתאום אני לא יודעת איך להמשיך ולאן, מה אמור לקרות בהמשך ומה זה בכלל כל הסיפור הזה.

ולפעמים מחזה נכתב כמו בית הלל – מתחילים בנר קטן. נר אחד. ניצוץ של רעיון שעוד לא ממש מגובש ולא ברור בכלל לאן הוא יוביל. ואז לאט לאט נוסף עוד נר, עוד דמות מקבלת אופי ותכונות ומקום בעלילה, ועוד נר, עוד תפנית בסיפור, ועוד נר, עוד אירוע שמתרחש ולאט לאט מגיעים למחזה שלם ומואר, שמונה נרות של חנוכיה מאירה ומרצדת.

לפעמים אנחנו כל כך רוצים להיות בית שמאי. כל כך רוצים שהאור הגדול יאיר בנו מיד, יכה בנו כמו ברק. ושוכחים שאחר כך הנרות פוחתים. המציאות מכה בנו. התחלנו בקול תרועה רמה וסיימנו בדשדוש איטי.  

ובית הלל הוא כל כך מדורג ומותאם לנו. לאט לאט. נר אחרי נר. מילה אחרי מילה, המחזה מקבל את צורתו ואת שלמותו. והפרטים הבודדים משלימים את הצורה השלמה. כי בעצם, ככה זה בחיים. רובנו מתחילים את היום בלי לדעת לגמרי מה יקרה בו. עם מי ניפגש, מה נאמר ואיך נפעל. ובסופו של יום, כשאנו יושבים על הספה בבית עם כוס תה חם ומסכמים את היום שהיה, אנחנו מבינים שהחוויה שעברה עלינו, מורכבת למעשה מפסיפס האירועים הקטנים שהרכיבו אותה. מילה טובה מהבעל, חיוך וחיבוק חם מהילדה הקטנה, שיחה מזדמנת עם חברה ויחס אדיב של מוכרת.

והיופי והייחוד שבאור הנר, שהוא יכול להעניק מאורו לכולם ולא יחסר ממנו דבר. אחד הקשיים בכתיבה של מחזה, הוא – שהשליטה נלקחת ממני. אין לי מושג כיצד יפרש הבמאי את המילים שכתבתי. כיצד יבחרו השחקנים לומר את המשפטים. איזו תפאורה תיבנה להצגה ואילו תלבושות ייבחרו. אחרי הכל הכנסתי את הנשמה שלי בטקסט כתוב. במילים על דף. כל מה שיכולתי לעשות הוא לדמיין לעצמי איך יממשו את המחזה בפועל. אבל ההחלטות בסופו של דבר נתונות בידי אדם אחר. כי מחזאי נותן את הסיפור ואילו במאי הוא זה שמעלה אותו על הבמה. כמו שף שלוקח מתכון כתוב ומכין אותו בפועל – ובידיו הרשות לפעול בדיוק לפי המתכון או לשנות אותו מעט כפי רצונו. ולאחר מכן הצופים. גם הם יוכלו לפרש את ההצגה, כל אחד לפי תפיסת עולמו, חוויותיו, תחושותיו ורגשותיו.

אבל כאן טמון גם הקסם שנמצא בכל יצירת אומנות שהיא. אני יצרתי, והעברתי את האור הלאה. ואני אינני חסרה מאומה, והאור של היצירה (שגם אני רק שליחה של הקב"ה להוריד אותו לעולם) ממשיך ומתפשט, ממשיך ומאיר לאנשים נוספים, ואיש איננו חסר. נר איש וביתו, נר אחד המאיר הלאה לבתים ואנשים, משפחות ויחידים. כל אחד ומה שהוא לוקח מהנר הקטן והפרטי שלי. ולוואי שנזכה רק להאיר ולחדור את החושך הגדול באמצעות אומנות והצגות מאירות.

 

לטורים קודמים

 

לתגובות: 24ayelet@gmail.com.