לכל אחד יש נקודת קצה, נקודת שבירה. כל אחד אפשר לדחוק לשם. אפילו האדם העדין והסבלן ביותר, יש נקודה בה יצא משיווי משקלו. זה לפעמים קצת סותר את הנרטיב המתיפייף שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. אבל לכולנו יש בפנים גם טבע חייתי. יש לחיה הזו שבתוכי כל מיני שמות, בהתאם לגישה הרוחנית והתרבותית המשתנה. אבל המשמעות היא ברורה – יש בי צד, שכל מה שמעניין אותו זה לשרוד.
כשאני נכנס ל"מצב הישרדות" אני נהיה מסוכן. לא בקטע פלילי (אצל רובנו) – כי זה לא שווה לי (יפגע בהישרדות שלי), אבל בהחלט מסוכן. נפשית, רגשית ולעיתים אף גופנית. החוק מתערב כשיש סכנה לחיי הגוף, כשהפגיעה באחר (או בעצמי) היא פיזית. אולם התעללות רגשית נתפשת כסכנה לעיתים רחוקות.
יש פתגם באנגלית – "Sticks and stones may break your bons but words will never harm you". אז אני רוצה לקרוע את הלוט מעל האשליה הזו. מילים (כפי שאומרת הפרסומת) יכולות גם יכולות להרוג. כשפוגעים בגוף האדם, הרושם של הפציעה יכול ללוות אותו עוד שנים רבות (יעידו החוליות בגבי...), כך גם בנפשו של האדם. כאשר האדם מותקף מילולית נפשו נפגעת. ולפי חומרת הפציעה ויכולת הריפוי האישי שלו, הפציעה עלולה ללוות את האדם למשך שנים רבות, ואולי אף לכל חייו. כן, יש מצבים נפשיים ורגשיים שהם חשוכי מרפא.
מתוך בורות תהומית וזלזול אנחנו אומרים לבן-אדם "תתגבר", "תתבגר", "תמשיך הלאה", "תהיה חזק"... זה כמו לומר לאדם שנשברה ידו "לא נורא, תתגבר, זה יעבור...". כולנו מבינים שזו שטות גמורה. על הפצוע ללכת למרפאה, לעשות צילום, לישר את השבר, לחבוש/לגבס, לתת לשבר להחלים, ואז אולי, רק אולי, היד תחזור למצבה הקודם (לרוב תישאר צלקת על פני העצם במקום של השבר). כך גם בנפשו של האדם, שהיא אכן איתנה, אך גם שברירית.
אז אלימות...
אלימות באה בכל מיני צבעים וצורות. בכל מיני טעמים וריחות, במעשים ומילים ודרכים שונות ומשונות. האלימות הפיזית ניכרת לעין ומוחשית ביותר – לכולנו ברור שאין מקום לאלימות פיזית כלל. זהו מוצא אחרון בלבד, כהגנה על חייך. אולם אלימות מילולית? איך היא נראית? איך אזהה אותה?
התשובה לזה היא מורכבת ועדינה. כמדומני שהעיקרון הבסיסי הוא ברור – שימוש בכח ובכך לגרום לאדם אחר נזק, או לפעול בהתאם לרצוני ובניגוד לרצונו – זוהי אלימות.
ולפניכם כמה דוגמאות:
שימוש בכח ובכך לגרום לאדם אחר נזק: הטחת עלבונות, הבלטת חולשות, "מכות מתחת לחגורה", ביקורת קטלנית/יומיומית, זלזול, איומים, צעקות, רכילות, הוצאת שם רע, ללחוץ במזיד על נקודות כואבות...
לפעול בהתאם לרצוני ובניגוד לרצונו: מניפולציות (להפעיל לחץ רגשי/נפשי/משפחתי), אולטימטום (אם לא תעשה כך אז אני...), לחץ רגשי/נפשי, לקבל החלטות בנושאים משותפים ללא הסכמה משותפת, לפעול "מאחורי הגב"...
Pasive Agresive: אגרסיביות פאסיבית (סבילה) – שתיקות, התעלמות, התרחקות...
אז מה עושים אם יש ביננו אלימות?
שלב ראשון - קודם כל מכירים בה. אנחנו רגילים לסמן אלימות רק כשהיא פורצת אל המרחב הפיזי הגלוי. אז מתבוננים באלימות הנסתרת, ברגשות האגרסיביים שמסתתרים מתחת לפני השטח המנומס, ומכירים בהם. לוקחים עליהם אחריות אישית.
שלב שני – דפוסי התנהגות לא הולכים מעצמם (בשיטת "טוב, אז נפסיק..."). אלא דוחקים את התגובות האלימות עם תגובות אחרות. מאד עוזר בזה הוא "מודל א.פ.ר.ת". מודל אפר"ת מלמד אותנו איך נוצרת התנהגות – אירוע. פרשנות. רגש. תגובה. יש אירוע והוא מפעיל אותי. אם אפרש אותו באופן שלילי שמאיים עלי, הרגש שיצא ממני הוא רגש הישרדותי, שבעקבותיו תהיה תגובה הישרדותית, אולי אלימה. רגע הבחירה המומלץ הוא הפרשנות – לנסות לתת פרשנות אחרת לאירוע (סוג של לשים סימן שאלה עד שאוכל לברר באמת מה קרה). ואז הרגש שיצמח ממני יהיה אחר. אולי כזה שישאיר את הבחירה בתגובה הנכונה בידי.
ובכלל אנחנו ממליצים לעמוד מול התהומות שבנו. לראות אותם ולטפל בהם. ובעיקר לרכוש כלים איך כן לתקשר באופן שאכן מקדם את הקשר שלנו ומעמיק את הקרבה. אנחנו – יסכה ויהונתן למדנו איך נכון לנו לתקשר. תשאלו את הילדים שלנו כמה אנחנו שונים, כמה אנחנו "חמומי מח". אבל הבנו שאם אנחנו רוצים שהקשר יהיה ממלא ומשמח, עלינו ללמוד איך כן נכון לנו לתקשר. אז תנו לכם את המתנה הזו. לכם ולילדיכם. לימדו תקשורת זוגית מקרבת. לימדו את זה יחד.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com