השבוע קיבלתי אל הקליניקה שלי את השאלה הבאה: "בעלי יצא שבת והיה לי מאוד קשה. יותר קשה מהזמן שהוא לא פה. הילדים בכו הרבה יותר, היו ערים עד מאוחר ורבו מכל שטות. ובינינו – ריק. תהום. חור שחור. אין קרבה, כי עוד רגע הוא הולך אז מה הטעם? וזה לא שלא שמחתי לראות אותו, דווקא כן אבל מנסה לשמור על עצמי שלא להיפגע כשהוא ילך. הוא קרס מעייפות ונרדם חצי מהשבת ואני מרגישה מרוקנת. מה לעשות?".
חשוב לנרמל את הסיטואציה
אני חושבת שאם היינו מתארים חזרה של בעל מהמילואים לרובנו יש בראש מין תמונה כזו מאוד ורודה. של הבעל שמגיע ואשתו והילדים קופצים עליו בשמחה ועם נשיקות וחיבוקים. והאמת היא שלא כל הפגישות הן כאלו. פשוט – כי לא כל החיים שלנו הם חלום ורוד. כמו שבחיים יש פגישות עם לבבות בעיניים, ויש פגישות שלא. כך גם אחרי המילואים יש פגישות יותר משמחות ויש כאלו, כמו בשאלה כאן שהן פחות. המטרה היא כמובן שיהיו כמה שיותר פגישות שמחות ומשמעותיות אבל חשוב לי לכתוב את זה קודם כל כדי לנרמל את הסיטואציה לכל אותם זוגות שגם מרגישים שהמפגשים שלהם לא נוטפי דבש.
התמודדויות אישיות בתקופת המלחמה
אני שומעת מהשאלה שיש בעצם כמה התמודדויות: אישית, זוגית ומשפחתית.
ובואו רגע נתבונן על כל אחת מהן:
1. משפחתית – המערכת המשפחתית עברה שינוי ויציאה מאיזון בעקבות המלחמה. לילדים יש כוח סתגלנות גדול ולצד זה חשוב לזכור שגם הם איבדו משהו מהשגרה שהייתה להם. יש ילדים שזו עבורם הפעם הראשונה שהם לא פוגשים את אבא שלהם הרבה זמן, הרבה מהילדים מרגישים את המתח שמרגישים ההורים וזה משפיע גם עליהם גם בלי מילים. ויכול להיות שהילדים במקרה שלך מרגישים שברגע שאבא בא אז תשומת הלב שהייתה מוקדשת רק אליהם אוטומטית מתמעטת אז הם מנסים לקבל אותה בחזרה. כך או כך ב"ה שהילדים שלכם מתנהגים כמצופה לגילם, למרות שזה לא הדבר הכי נוח ביקום.
את כמהה לקרבה וחוששת להיפגע
2. אישית – גם את וגם בעלך עוברים התמודדות ברמה האישית. אני לא יודעת איפה הוא משרת אבל ללא ספק העייפות היא תוצר של החוויות הפיזיות והנפשיות שהוא עובר במהלך המילואים וב"ה שהבית הוא מקום בטוח שבו אפשר למצוא פורקן. והמקום שלך מן הסתם מאוד מורכב ולא פשוט להיות במהלך כל השבוע האחראית הבלעדית לילדים ולבית וגם זה מתיש. אני גם שומעת אצלך את המקום שמצד אחד כמהה לקרבה ומצד שני חושש להיפגע ובין התחושה הזו לתחושה הזו יש בעצם מצב של הימנעות ומאוד קשה ליצור אינטימיות רגשית וזוגית. בעיני המפתח כאן בשני המישורים הוא להיות בחמלה עצמית וגם לדעת לתקשר את מה שעובר עליכם עם בן או בת הזוג, מה שמוביל אותנו ללב ליבה של השאלה וזו ההתמודדות הזוגית.
זה לא מתחיל רק כשהבעל חוזר מהמילואים
3. זוגית – עד כמה שזו לא דעה פופולרית לדעתי המלחמה לא יצרה משהו יש מאין, היא יכולה להעצים את הקיים לטוב ולמוטב. בסופו של דבר כל זוג מגיע למלחמה עם ה"שק" שלו. זוגות שהתקשורת שלהם הייתה בסיסית לפני המלחמה, תמשיך להיות כך או חס וחלילה תדרדר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לברוח אליהם במקום לדבר אחד עם השנייה. להיות בתקשורת ובקרבה בזמן הזה הוא מצב בחירי. וזה לא מתחיל רק בזמן שהבעל חוזר מהמילואים אלא גם לפני כן – אם יש לכם שיחות טלפון אחת לכמה זמן, אז לדבר על דברים שקשורים גם למהות הקשר הזוגי ולא רק "טכני".
לתאם ציפיות לקראת היציאה לאפטר או לשבת, לתכנן את המפגש שלכם ולראות מה עלול לאתגר אותו (עייפות, חוסר חשק, הימנעות מפגיעה וכו') ולתת לזה מענה. ובמהלך האפטר עצמו לא לוותר על הזוגיות. גם אם זה אומר לקחת בייביסיטר ולמצוא זמן להיות ביחד, יש כיום המון מתנדבות שישמחו לעזור ולא חייב להוציא אלפי שקלים על הנושא. מצב שבו את או אתה מרגישים מרוקנים אחרי מפגש זוגי אומר שבעצם לא היה חומר דלק ובעירה במהלך המפגש וכדי ליצור את הבעירה צריך להשקיע ולבחור בכך. במילים אחרות: לשבת ולצפות שהזוגיות והתקשורת הזוגית יהיו משמעותיים בימים האלו ולו רק מכוח הגעגוע זה נחמד אבל לא ריאלי, צריך גם לבחור להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.