ט"ו באב בזוגיות אנחנו לומדים לנהוג לצד רכב נוסף בכביש צר ומפותל

מדי יום אני מנסה לפלס את דרכי עם הרכב ברחוב הצר והארוך שליד ביתי כדי להגיע למחוז חפצי. משני צדי הכביש חונות מכוניות (חצי על המדרכה), ובכביש הצר שבתווך נמצאים שני חצאי נתיבים שאמורים להספיק למכוניות משני כיווני התנועה.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא20 מקומות לדייטים בירושלים - שיהפכו את הערב שלכם למושלם

  19/09/22 14:55

איך יודעים אם נהג מקומי או לא? אם הרכב שמולי מתקדם לעברי ומנסה לדחוק את הרכב שלי "כי אני הייתי כאן קודם" – סימן שכנראה מדובר בנהג חדש בכביש הזה. לעומת זאת, מי שמכיר את הכביש ורגיל לתנאיו, ובמיוחד אם הוא תושב השכונה, כבר יודע להיערך לסיטואציה הזו מבעוד מועד, ואיך שהוא "מריח" רכב מתקרב, הוא מאפשר לו לעבור, ואף מחפש מקום צדדי פנוי כדי להפוך את הממשק בין הרכבים לזורם יותר. לא טעיתם, זהו אינו טור על תחבורה.

או בעצם כן, אבל תחבורה מסוג אנושי - "התחבורה הזוגית" שלנו, שדומה להפליא לנהיגה בכבישי ארצנו ושכונתנו המאוד צרים לפעמים. זוגיות היא למעשה זירה של ממשק תמידי עם אדם אחר, בדומה לרכב נוסף על הכביש. איך נוהגים מולו ולצדו? בניגוד ללימודי נהיגה – בזוגיות לא מקבלים רישיון. על רגל אחת – גם בזוגיות, כמו בכביש כדאי לפעול בהתאם לכלל: "אל תהיה צודק, היה חכם". ככל שהתקשורת שלנו עם בני זוגנו תהיה פחות שיפוטית, מאשימה, דורשת ודורסת, ויותר מבינה, מכילה, רואה ומתחשבת – היא תהיה טובה ומצמיחה יותר, וכן להפך.

אפשר להביע את עצמך גם באופן שמייצר הקשבה

לדוגמא המקרה הבא (המתואר כאן באופן מגדרי אחד, ויכול להיות נכון לשני הכיוונים): ביקשת מבן הזוג שלך שבדרך הביתה מהעבודה יעבור במכולת ויקנה כמה פריטים, והוא שכח. זו אף אינה הפעם הראשונה שהוא שוכח בקשות כאלה. האינסטינקט הטבעי הוא "לרדת" עליו – "למה שכחת?" ואפילו להתעצבן: "תמיד אתה שוכח מה שאני מבקשת ממך".

אפשר גם אחרת. אני לא מתכוונת להתעלמות או על ויתור על עצמך, אלא להפך. קיימת דרך שבה ניתן להביע את עצמך ואת מה שחשוב לך באופן שמאפשר הקשבה, ואף מייצר קרבה. גישת "תקשורת מקרבת" מציעה דרך להתמודדות עם מצבים כאלה.

שירה לב-ציון צילום: שירה כהן

בתור התחלה אני ממקדת את תשומת הלב למה שקורה בתוכי: אני שמה לב לרגשות הלא נעימים שמציפים אותי, לכעס, לאכזבה ולתסכול. אני שמה לב גם לשיפוטים שעולים בתוכי אודותיו: "לא אכפת לו", "הוא שוכח באופן קבוע", "הוא לא שותף". אני מנסה לדמיין איך הדברים הללו יישמעו ויתקבלו (או לא) בקרבו. אם קיימת שם מנגינה של ביקורת או האשמה, מה הסיכוי שדבריי יתקבלו בנפש חפצה ובלב פתוח? ככל שהסיכוי לכך נמוך, אעדיף לערוך את השלב הזה עם עצמי, עם חברה או בכתיבה, במקום להוציא את זה עליו. אני נותנת אמפתיה לעצמי.

בשלב הבא, אני בודקת מה מסתתר מאחורי הכעס שלי? מה בעצם כל כך חשוב לי שם, שמציף בי רגשות קשים? אלו צרכים חשובים שלי מונחים שם? אולי שותפות? תמיכה? אכפתיות? תשומת לב? אני מחפשת דרכים להרגיע את עצמי – פעילות ספורטיבית, נשימות, כתיבה, מקלחת, שינה וכדו'. רק כאשר ארגיש שאני רגועה, והסערה הרגשית שבי שככה, אני אכין את עצמי לשיחה עם בן הזוג שלי. זה יכול גם לקחת ימים או שבועות. אני אבדוק אתו בזמן רגוע ושקט אם מתאים לו לדבר, ובמידה וכן, נקיים דיאלוג מלב אל לב.

אני לוקחת בחשבון שבן זוגי הוא נהג טוב לפחות כמוני

בדיוק כמו בכביש הצר, שבו מגיעה לעברי מכונית, וכנהגת חכמה (ומתחשבת) אני בוחנת את כלל האפשרויות העומדות בפני ונוהגת בהתאם, כך גם בשיחה עם בן הזוג שלי. אני לוקחת בחשבון שהוא "נהג טוב" לפחות כמוני, ושהוא חווה את הסיטואציה בדרך המסוימת שלו, הלגיטימית לא פחות משלי. ביחד ננסה למצוא את הנתיב המשותף ששנינו יכולים להלך בו.

אופן הביטוי שלי בשיחה הזו הוא פועל יוצא של התפיסה הזו. במקום לומר "אני הייתי קודם", או "אני החשובה כאן", אני מנסה לייצר שיח לא שיפוטי שלוקח בחשבון גם אותי וגם אותו. אני מציינת מה שחשוב לי ביחסים בינינו (השותפות, האכפתיות, תשומת הלב וכדו'), משתפת ברגשות שעלו לי במקרה המסוים שארע באותו יום כאשר הוא עשה (או לא עשה) כך וכך (ונצמדת לתיאור יבש של העובדות). לאחר מכן אני בודקת איתו איך זה נראה, נשמע ונחווה מצדו. ככל שאני יכולה אני מנסה להיות בהקשבה ובלב פתוח למה שקורה אצלו. ככל שאצליח בכך, הדבר יצור מרחב לשיתוף כן ופתוח גם מצדו, במקום התגוננות ומאבק, שמייצרים ריחוק. יחד ננסה להגיע לפתרון שמתאים לשנינו, והכי חשוב - תוך יצירת חיבור עמוק וקרבה.

שירה לב-ציון היא מגשרת ועו"ד, מנחת קבוצות, מלווה זוגות, משפחות, יחידים וארגונים בגישת תקשורת מקרבת (NVC). פעילה בעמותה לתקשורת מקרבת, חברה במרכזי גישור בקהילה בירושלים ופעילה חברתית, נשואה ואמא לשלושה.