כשהם הגיעו לראשונה, היה נראה שהם הגיעו אחרי "טוטאל לוס". זוגיות כבויה אחרי שנים רבות של לא רק הזנחה, אלא גם מלחמה בלתי פוסקת. מאבקים יומיומיים על מרחב מחיה, על הרצון להישמע, על צרכים לא מסופקים, על חינוך הילדים... הם היו רגילים להתחשבן ולהתנצח, להרים את הקול ולהטיח עלבונות זה בזו וזו בזה. היו גם רגעים של התכנסות והתבצרות של ימים ארוכים של שתיקה רועמת, בה כל בני הבית (כולל הילדים) הולכים על הבהונות, חוששים מהסערה הממשמשת ובאה.
אנחנו גדלים במרחב לא סטרילי. בבית בו גדלנו, בתרבות, ישנם סטנדרטים והרגלים של תקשורת. יש דרכים בהם פותרים קונפליקטים, יש דרך להגיב על אי-הסכמה, יש את האופן בו מגיבים בשעת סערת-נפש. גם לו יצוייר שגדלתם במרחב בטוח בו התקשורת הבין-אישית הייתה נהדרת, זה לאו דווקא מתאים למרחב החדש שנוצר עם היווצרותה של זוגיות חדשה, אותה תרכובת אנושית ייחודית שנוצרה ביניכם. אבל רובנו גדלנו במרחב בו התקשורת הבין-אישית הייתה לקויה (ולפעמים לקויה מאד), ועם הכלים המקולקלים האלה באנו לזוגיות.
דפוסי התקשורת הופכים לכל-כך טבעיים, שאדם יכול לומר "ככה אני – כעסן. אני נדלק מהר...". אבל אם נהיה כנים עם עצמנו נשים לב שכשתינוק נולד, גם אם יש לו נטיות גופניות ונפשיות מסוימות, הסביבה בה האדם גדל מקנה לו את התכונות ההתנהגותיות ואת דרכי התגובה בהן הוא רגיל, עד שזה מרגיש ממש כמו חלק בלתי נפרד מאישיותו, ונוצרת שם האמונה ש"ככה את רצית אותי – קחי אותי...". אז זהו – שלא!
אנחנו לא דפוסי ההתנהגות שלנו, במיוחד כשהם כבר לא ממש משרתים את טובתנו ואת טובת הקשר בו בחרנו לחיות. וזו בשורה טובה. כי זה אומר שדפוסים ניתן לשנות. זה אמנם לא דבר קל, לשנות דפוסים, זה לא פשוט לעצור את הדחף "לירות מהמותן" ולהגיב מהאימפולס, אבל זה בהחלט הדרך הנעימה והקלה יותר לחיים שמחים ומספקים. זה מצריך מאיתנו לבחור ולא להגיב. הגמרא מספרת: "אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת... תינוק במה? פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: 'באיזה דרך נלך לעיר?' אמר לי: 'זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה'. והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפים אותה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי, אמרתי לו: 'בני הלא אמרת לי קצרה?!' אמר לי: 'ולא אמרתי לך ארוכה?' נשקתיו על ראשו..." (תלמוד בבלי – עירובין נג, ב). יש את הדרך ה"קצרה" שנשלפת מהר יותר, אבל היא ארוכה ו"יקרה" בזמן ואנרגיה רגשית. לעומתה יש את הדרך ה"ארוכה" שמצריכה מאיתנו מאמץ ובחירה, אבל היא קצרה יותר בדרך אל היעד בזמן ובאנרגיות.
תקשורת בין-אישית היא דבר עדין. וככל שהאדם איתו אנחנו מנסים לתקשר קרוב יותר לליבנו, ככה הקשר רגיש יותר. ובהמשך לסיפורו של אותו זוג (איתו התחלתי לעיל), הם יצאו לדרך ולמדו יחד איתנו לתקשר טוב יותר. אולם כשנפגשנו השבוע ושאלתי אותם "מה קורה?" התשובה הייתה: "יותר טוב היום מאתמול". "מה קרה?" שאלתי. "אחרי תקופה בה התקשורת בינינו טובה יותר, לפני יומיים אמרתי לה 'חלאס עם כל הכללים האלה, בואי נדבר טבעי'. ומשם המדרון היה חלקלק מאד..." התוודה הגבר במבוכה. סיפרתי להם שגם בינינו (יסכה ויהונתן) התקשורת לא תמיד הייתה טובה. לכתחילה זה מה שגרם לנו ללכת ללמוד תקשורת זוגית. אנחנו שונים, עקשנים והטמפרמנט של שנינו גבוה מאד. ולאורך השנים למדנו, שכשאנחנו לא שומרים על כללי התקשורת המכבדת ומקרבת בינינו נהיה מהר מאד בלגאן. ואז, אנחנו בוחרים לחזור בזריזות למסלול – ל"דרך ארוכה שהיא קצרה".
לסיכום – אם אתם רוצים חיים שיש בהם תקשורת בריאה גם ביניכם וגם עם הילדים – לכו ללמוד יחד תקשורת בין-אישית מקרבת. תקראו מאמרים (למשל באתרנו "כלים לדיבור מקרב"), לכו לסדנאות, ובעיקר תחליטו להרים את הרמה של השיח מהרף העלוב המקובל בחברה שלנו. מגיע לכם (ולילדים שלכם) יותר קרבה ומרחב ביטוי בטוח.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
המעוניינים לקבל בכל שבוע לקראת שבת, שאלה/תרגיל/ התבוננות זוגיי, מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". אין בקבוצה שיח ואפשרות לתגובה, רק הזדמנות לקבל הזמנה למפגשון זוגי של השראה. לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com.