בחודשיים וחצי שעברו מאז הפתיחה המתוקשרת של המיזם, קרו שני דברים: קודם כל - זירת הפולמוסים הדתית-לאומית שכחה מהביקורת על האתר של 929 ועברה לנושאים אחרים; שנית - לומדי התנ"ך במסגרת המיזם החדש סיימו את ספר בראשית, ממש עכשיו. צירוף שני הגורמים מאפשר להיזכר מחדש בתכנית, והפעם מנקודת מבט רגועה יותר. סביר להניח שלא הייתי עושה זאת, ושהייתי שוכח מהעניין כמו כמעט כולם, אלמלא הייתי משמש (על דעת עצמי, בלי קשר פורמלי לתכנית הארצית) כמנחה בקבוצת לימוד תנ"ך בקדימה.
לקראת המפגש הראשון, תכננתי את משפטי הפתיחה מראש: "אנחנו קבוצה קטנה אמנם, אבל יכול להיות שבהמשך זה יגדל", או "לא נורא, לימוד של 4-5 אנשים הוא לפעמים הכי מוצלח". כבר התנסיתי ביוזמות שמציעות לימוד תורה לאנשים מבוגרים, ולאור האכזבות הקודמות - תארתי לעצמי שהמשימה העיקרית תהיה לשכנע את קומץ המשתתפים שיש להם סיבה להגיע שוב. בפועל נאלצתי למצוא משפטי פתיחה אחרים, כי כשכל השולחנות בחדר התמלאו, הנוסח המתוכנן התברר כלא-רלוונטי. לא כולם שרדו עד סוף ספר בראשית, אבל מנגד שיטת "נהנית - ספר לחבריך" פעלה את פעולתה, וכמעט לא היה שבוע שבו לא קיבלנו את פניהם של מצטרפים חדשים.
מה מושך אותם? נכון, רבים מהם כבר עברו את גיל הפנסיה, וההתמודדות מול טרדת העבודה אינה מעסיקה אותם, ובכל זאת - לא כל מי שיצא לפנסיה מתחיל להגיע לשיעור שבועי בבית הכנסת. אז מה בכל זאת סוחף קבוצה גדולה כזאת לוותר על ערב בשבוע? מה גורם להם להגיע מצורן הצמודה, מפרדסיה הסמוכה ואפילו מנתניה שבמרחק רבע שעה נסיעה, להיכנס לרכב, להפעיל וישרים (כמה מהמפגשים התקיימו בתנאי מזג אוויר סוער) ולנסוע במיוחד בשביל לימוד תנ"ך? אי אפשר לענות על השאלה במקומם, אבל אצל חלק מהם - גם אם זה לא המניע ללימוד - אפשר לזהות סוג של געגוע. בשביל משתתפת אחת התנ"ך הוא המורה הנערץ שלה מהתיכון, שמאז שנפרדה ממנו היא לא פתחה תנ"ך עד היום. אחרת מתגעגעת למשהו שמעולם לא הכירה באמת, כי היא לא גדלה בארץ ולא למדה תנ"ך מימיה. זה ממש לא מאפיין את כל חברי הקבוצה: חלקם חכמים, נבונים ויודעים את התורה, מומחים לבלשנות ולארכיאולוגיה, שאני לא מגיע לקרסולי רמת הידע שלהם. ובכל זאת, בקרב כולם אפשר להרגיש את הרצון, אולי אפילו צמא.
הנה, אמרנו את המילה הזאת. על פני חלק מהקוראים אולי עולה כעת חיוך רחב, וליבם מתמלא בשביעות רצון ועונג עילאי. צמא. כן, הצמא ההוא מספר עמוס, לא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. בעצם כולם "צמאים", כולם משתוקקים לאור הגדול, למעיין התורה האלוקי שימלא אותם וייתן מענה לחלל הרוחני של חייהם. כן, אפשר לעצור כאן את הטור הזה, בשביל כל אלה שכל תאוותם היא לראות איך כל החילונים עוזבים הכל ובאים לקבל את התורה. כולל אותי. הבעיה היא שהתיאור הזה לא נראה לי מדויק. נכון, במסגרת הפעילות של הגרעין התורני בקדימה יוצא לנו להיתקל גם באנשים כאלה, עם ברק בעיניים של צימאון לרוחניות ולעומק, אבל הברק הזה איננו נוכח בקבוצה שלנו. הבירורים סביב הפשט ההיסטורי והגאוגרפי של הפסוקים, והדיונים על השיפוט המוסרי של אבותינו, נראים רחוקים מהאורות הגדולים שזוהרים בשיעורים לחוזרים בתשובה, למשל. אז אפשר להשתמש בכל זאת במילה "צמא" כי היא נשמעת די מתאימה כאן, אבל זה צמא אחר.
אז מהו הצמא הזה? קשה להגדיר, אבל המפגש הזה כנראה מרווה את הצימאון, לפחות במשהו. חברי הקבוצה ממשיכים להגיע כל שבוע, מקפידים על קביעות ומתנצלים מעומק לב כשהם נאלצים להיעדר, נהנים, מתעניינים, מסתקרנים, הלימוד הזה עושה להם משהו.
וכיוון שלא מדובר ב"צמא" מעולם המושגים של מפיצי אור התורה (ואם זה לא היה ברור עד כה - אני מעריץ אותם ואת פועלם, וגם משתדל לעשות דברים כאלה בעצמי כמיטב יכולתי), גם הדיבור על "הם" ו"אני" לא באמת קיים. אין כאן מערכת יחסים של נותן ומקבל, מרצה וקהל, מאיר ומוארים. היה נוח להתנסח עד כה בגוף שלישי רבים, אבל בעצם הקבוצה היא אנחנו, כולנו. אחרי שכבר החלטתי שגם אם ארצה להצטרף לקצב של 929 זה לא יהיה לפני יהושע, כי די לי בקריאה המסורתית של פרשות השבוע, פתאום הלימוד הטריוויאלי לכאורה של ספר בראשית נעשה חדש בשבילי. זה לא לקרוא את אותו הטקסט ולנסות לגלות בו נדבכים חדשים, מה שיסתכם אולי בתירוץ של קושיה בפשט או בוורט נחמד, אלא לקרוא במבט מחודש לגמרי. הלימוד עם אנשים שחלקם נתקל בפרקים האלה לראשונה מזה שנים, עם אנשים שאינם מניחים את הנחות היסוד שלי ואינם זוכרים בעל פה מה רש"י אומר על כל פסוק, הוא לימוד חדש באמת. באמת פתוח, כן, ישר, אמתי, שמצטרף ללימוד הקלאסי של כל הדורות הקודמים ומפרה אותו. לראשונה מזה כמה קריאות בספר בראשית, הרגשתי שאני באמת מתחיל מבראשית.
חזק חזק ונתחזק.