שנת השבע (שמיטה) מוזכרת כמה פעמים בתורה. בשני מקומות מופיעה סקירה רחבה יותר של הנושא. בספר ויקרא (כה, א - ד) נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" . השנה השביעית נקראת בספר ויקרא 'שבת'. המשמעות היא שאדם אינו מעבד את האדמה, ובכך מתחזקת תודעתו שלפיה הארץ שייכת לקב"ה. שש שנים האדם זורע, קוצר ועושה בקרקע כבתוך שלו, אולם בשנה השביעית הוא שובת והקב"ה דואג לתבואה. אזכור נוסף של שנת השבע מצוי בספר דברים בקשר לשמיטת החובות, שגם היא נקראת שמיטה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, א - ב).
- עכשיו בכיפה שרות: פרוזבול מקוון חינם!
בשנה השביעית ישנו רובד ששייך לתחום שבין אדם למקום - שבת לה', שמשמעותו היא שהארץ שייכת לקב"ה. קיים רובד נוסף, רובד חברתי וסוציאלי, הכרוך בהשמטת חובות והלוואות, והוא נקרא שמיטה. כל החובות שזמן הפירעון שלהם חל לפני סוף השנה השביעית נשמטים ביום האחרון של שנת השבע. זו מצווה קשה עד מאוד. לא זו בלבד שהאדם נדרש להלוות כסף לחברו ללא ריבית וללא רווח, פעמים שהוא עשוי להפסיד את ממונו. מצווה זו מחנכת אותנו להתרחק מכל תאוות בצע, שכן אם נדרשים אנו לשמוט את החובות בסוף שנת השמיטה הרי קל וחומר שאסור לנו לגזול או לגנוב ממון מהזולת (ספר החינוך מצוה תעז).
רבי יונתן אייבשיץ אף הרחיק לכת וכתב בפירושו ההלכתי על שולחן ערוך חושן משפט (סז, א) ששמיטת כספים מרסנת את תאוות העושר. לאדם יש בעלות מסויגת על ממונו, ובכלל טוב יעשה אם לא יצבור ממון רב בחייו, ולכן טוב שאחת לשבע שנים יישמטו החובות. אולם עדיין עומדת השאלה על כנה: הרי מדובר ברכוש של האדם, ומדוע שיוותר על כספו? האם לא די בכך שהוא עושה טובה לחברו כאשר הוא מלווה לו? את התשובה לשאלה הזו ניתן למצוא במקורות התורה שבעל פה. המשנה מתארת מעין משא ומתן המתקיים בין הלווה למלווה, וכך נאמר: "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני. אמר לו: אף על פי כן יקבל ממנו" (שביעית י, ח). מן המשנה עולה שאמנם החובות נשמטים, אך הלווה רשאי להחזיר את החוב למלווה מרצונו. אמנם המלווה צריך לסרב בנימוס, אך אם הלווה מתעקש, רשאי המלווה לקבל את כספו.
הלכה זו מבארת את המצווה באופן שונה. כפי שניסח בבהירות הרש"ר הירש: "אין זו מגמת התורה לפטור לווה בעל רכוש מן החובה המוסרית של פריעת חובו, והמלוה רשאי לצפות מלווה בעל רכוש שלא ינצל את הזכות שניתנה לו על ידי השמיטה". מטרת המצווה לשמור על חירותו של הלווה בכך שבסמכותו להחליט על פירעון ההלוואה. בכל השנים רשאי המלווה לשעבד את נכסי הלווה אם הוא אינו פורע את חובו. בשנת השמיטה נתבע המלווה להפסיק להטריד את הלווה. ההחלטה על פירעון החוב מסורה ללווה - זו חירותו. מצד שני, ישנה ציפייה שהלווה לא ינצל את ההזדמנות ואת החופש ויימנע מלפרוע את חובותיו למלווה. התורה שבכתב מציבה את שורת הדין, שעל פיה החוב נמחק ובטל, ואילו חכמים מאזנים את התמונה ומדגישים את חובתו המוסרית של הלווה לפרוע את חובותיו. לפיכך, כאשר הלווה מוכן לפרוע את חובו, פשוט הוא שהדבר כשר וראוי, אלא שיש לוודא שהשבת החוב נעשתה רק לאחר שהמלווה קיים את המצווה הפורמלית של השמיטה באמירת 'משמט אני', ואחר כך אין מניעה שיגבה את חובו. וכך גם מדויק מהכתובים: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ".
ההיבט המעשי של שמיטת כספים
מצד אחד, שונה שמיטת כספים משאר דיני שמיטה ויובל, שכן היא מתקיימת גם בחו"ל. מצד שני, היא תלויה בקיום היובל (רמב"ם שמיטה ויובל ט, ב) או בקיומה של שמיטה (רש"י גיטין לו ע"א). בימינו שמיטת כספים נוהגת מדרבנן בין בארץ ישראל ובין בחו"ל (שו"ע חושן משפט סז, א), ויש הסוברים שכיום היא אינה נוהגת בחו"ל (רמ"א שם).
השמיטה מפקיעה את כל החובות שזמן הפירעון שלהם חל לכל המאוחר עד ערב ראש השנה תשע"ו. משמעות הדבר היא שמבחינה הלכתית לא ניתן לגבות את החובות מהלווה לאחר א' בתשרי תשע"ו. חובות שמועד פירעונן חל לאחר ראש השנה תשע"ו אינם נשמטים וגובים אותם בזמנם (שו"ע שם סעיף י). הכול מסכימים ששמיטת כספים נוהגת בחובות שנובעים מהלוואות, בין אם מדובר בכסף ובין אם מדובר בשווה כסף (כגון הלוואת מוצרי אוכל בין שכנים). אך ישנם חובות שאינם נובעים מהלוואה, כמו קנייה בהקפה או תשלום משכורת, שבהם החוב נוצר מעסקה בין שני צדדים. נחלקו הפוסקים בשאלה האם החובות הללו נשמטים. יש אומרים שרק חובות הנובעים מהלוואה נשמטים (ב"ח על הטור סז, יט) ויש הסוברים שכל חוב נשמט, גם אם הורתו ולידתו בעסקה (בית יוסף על הטור סעיף יד). למעשה, אנו פוסקים שכל חוב - גם זה הנובע מעסקה שמועד פירעונה נקבע לפני ראש השנה - נשמט (שו"ע רמ"א שם יד). הדבר נכון גם לגבי כספים שמופקדים בחשבון בנק, שניתן למשוך אותם לפני תום שנת השמיטה; גם צ'ק דחוי שמועד פירעונו לפני ראש השנה הקרוב - נשמט (שו"ת מנחת יצחק ה, קיט - קכ). גם נשים חייבות במצווה זו, אף על פי שביסודה היא מצוות עשה שהזמן גרמא (ספר החינוך תעז).
הרקע לתקנת פרוזבול
הלוואה היא מצווה גדולה מצדקה. הסיבה לכך היא שבשונה מעני שצריך לחזר על הפתחים ולעבור תהליך משפיל עד כדי פגיעה בתדמיתו העצמית, הלווה אינו נזקק לכך (שבת סג ע"א; רמב"ם ספר המצוות קצז). כאמור, היה מצופה שגם בעת שמיטת החובות יפרע הלווה את החוב מרצונו החופשי. אך לאורך הדורות נמנעו הלווים מלהחזיר מרצונם את החובות, ובתגובה לכך נמנעו המלווים מלהלוות (משנה שביעית י, ג). כך נפגעה אוכלוסייה שלמה שלא קיבלה הלוואות בעתות מצוקה. הלל הבחין בתופעה הזו ותיקן את שטר הפרוזבול, ובכך היטיב עם כל האוכלוסיות: העשירים לא הפסידו את הלוואתם והעניים המשיכו ללוות כסף. תקנתו של הלל נקראה 'פרוזבול', מילה המורכבת משלוש מילים: 'פרוז' - תקנה, 'בולי' - עשירים, 'ובוטי' - עניים.
המנגנון המשפטי של הפרוזבול
המשנה אומרת: "זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן, שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים" (שביעית י, ד). האם מדובר כאן בתקנה מהפכנית, או שמא ביישום של מתווה קיים? שאלה זו נדרשת, שכן שנינו במשנה אחרת שמי שמוסר את שטרותיו לבית הדין אינו משמט (שם י, יב). תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו, ואבחר בכיוון המינימליסטי, הסבור שתקנת הפרוזבול לא יצרה את ההלכה הקובעת שמסירת חוב לפני שנת השמיטה לבית הדין מונעת את שמיטתו בשנת השמיטה, אלא רק ביטלה את הצורך במסירת שטר החוב בפועל לטיפולו של בית הדין. התקנה קבעה שדי בכך שיכריז המלווה בכתב שהוא מוסר את השטר לבית הדין, גם אם בפועל הוא משאיר את השטר בידיו. אם כן, מדובר במסירה רעיונית של החוב לטיפולו של בית הדין, ולכן החוב אינו נשמט (ריטב"א מכות ג ע"ב).
הלכה למעשה - כיצד?
ישנם נוסחים שונים של שטרות הפרוזבול. כמו כן, ישנה מחלוקת באשר לפורום הנדרש לקיום שטר פרוזבול: האם יש צורך בבית דין מיוחד, או שדי בבית דין רגיל. במסגרת זו לא נוכל לפרט את השיטות השונות, ונסתפק בהוראות כלליות.
חתימה על שטר פרוזבול תתבצע סמוך לראש השנה. רבני הקהילות ימציאו שטרות פרוזבול והקהל יחתום עליהם לפי ההוראות שיינתנו בכל קהילה. מי שמסיבות שונות לא הצליח לעשות זאת במסגרת קהילתו יכול למלא שטר פרוזבול דרך המיזם של 'נדיבי ארץ' או של 'כיפה'.
'נדיבי ארץ' מציעים שטר פרוזבול לחתימה בפני עדים. יחד עם זאת, הפוסקים המליצו שמלבד שטר הפרוזבול, שמונע את השמטת החובות, תינתן הלוואה שמראש לא תהיה כלולה בפרוזבול, כך שבסוף השנה היא תישמט. ארגון 'נדיבי ארץ' מרכז את המיזם בשיתוף מכון התורה והארץ ופעמונים, וכספי ההלוואות מועברים לבעלי חוב כדי לעזור להם לצאת ממעגל החובות.
לסיכום: לאחר תקנתו של הלל ניתן לכתחילה לחתום על שטר פרוזבול. ראוי ונכון לייחד הלוואה אחת לעניים כדי לקיים מצוות שמיטת כספים. ההלוואה תישמט בסוף שנת השמיטה ולא תהיה כלולה בפרוזבול, ומעתה ישתנה ייעודה מהלוואה לתרומה וצדקה לעניים.
הכותב הוא רב המושב משואות יצחק ויו"ר בית הלל