ושוב חוזר מכיכר רבין.
חולצותנועה לבנות בודדות. בקושי מניין של כיפות. המון שלטי 'שלום עכשיו'. הרבה דיבורים על שלום, וויתורים, וחזון רבין. ומבטים נוקבים בקהל.
ושוב המחשבה כמה קשה לי להיות שם. וההזדהות עם 99.9% מהציבור שלי שבחר להשאר בבית, ואפילו לא להקשיב ברדיו לעצרת. ושוב התחושה שכל העיניים נעוצות בחולצת התנועה השונה שלי. ובסמל. שמבחינת רבים הוא הוא שרצח את רבין.
ותחושת ההתנשאות הרגילה מהצד שלי - שכאילו אני זה שמוותר ומכיל, ואני מוכן לבוא לכיכר, למרות שכל כולו זועק שמאל חילוני.
ואז ההליכה אל מאחורי הקלעים, והדיבורים הקצרים, וההבנה שבשביל שאני אהיה כאן, אני ועוד כמה דתיים בודדים, בשבילנו, יש אנשים גדולים מאד ב'צד השני' שמוכנים לוותר וויתורים אמיתיים. באמת. וויתורים שמתבטאים בחרמות ובכעסים, בכספים ובמריבות. בתוך התנועות החילוניות. כי בתנועות הכחולות, החילוניות, לא מוותרים על בני עקיבא. לא כי הם חושבים ש'אנחנו צודקים', אלא כי הם בוחרים להכיל. כי הם בוחרים באחדות על פני השנאה והפירוד.
היה לי קשה לבלוע את כל מה שנאמר שם, בעצרת. אבל ממבט בוגר, אני מבין שלאחרים, הרבה אחרים, היה מאד קשה לבלוע את היותי שם.
וממבט כזה אני חושב לעצמי שלדבר על אחדות בסניף או בבית המדרש זה קל. להגיע לתוך 20-30 אלף איש שחושבים שמפעל ההתיישבות הדתי-לאומי הוא אסון, זה קשה מאד. אבל כאן, בנקודה הזאת מתחילה התביעה לאחדות שמאתגרת אותי באמת. וכאן צריך להודות, תנועות הנוער החילוניות עשו צעד גדול למען אחדות המחנה. מגיע להן התודה וההערכה.
ובעיקר מגיע להן שבשנה הבאה יהיו הרבה הרבה יותר נציגים של תנועת בני עקיבא שיבואו ויזעקו את זעקתם למען הדמוקרטיה ולמען אחדות המחנה.