הגענו ליישוב ביחד, אני ועצי האורן שליד הבית של אבא ואמא. הם היו נדיבים אלינו, שעות רבות בילינו במחיצתם. את כולם אהבנו, אבל טובה מיוחדת הכרנו לעץ שליד המקלט, עץ ה'מחנה' (במלעיל). עץ ה'מחנה' הוציא ענפים מדורגים בדיוק בגובה המתאים לילדים בני גילנו. איני יודע כמה זוגות מכנסים קרעתי בזמן שטיפסתי עליו.
אחר כך נפרדו דרכינו. הלכתי לישיבה התיכונית, ל'הסדר' ולצבא, התחתנתי ועזבתי את הבית. הם המשיכו לגדול. כשהילדים שלי גדלו, חיפשתי שוב את עץ ה'מחנה'. הייתי בהלם כשגיליתי שכדי להגיע לענפים שלו צריך מנוף של חברת חשמל. עצי האורן גבהו וגדלו לגבהים מטורפים, עשרה, אולי אפילו חמישה עשר מטרים. הבטתי עליהם בהערצה מלווה בקנאה קלה. 'התחלנו יחד', אמרתי לעצמי בחיוך, 'תראה איפה הם ואיפה אתה'.
***
הם צנחו לארץ ביחד. מחובקים. בליל שבת קודש, כשנפש חיה לא נראתה בחוץ, הכריעה אותם סופת השלגים. הם קרסו בבת אחת, שוברים בדרך את חלונות הבניין הסמוך וחוסמים לחלוטין את אחת הכניסות. מחזה מדהים ואיום, ארבעה עצי אורן ענקיים שוכבים מובסים על הקרקע.
כשהגעתי אליהם בשבת בצהרים ראיתי לראשונה את השורשים שלהם שנתלשו מהקרקע. שורשים דקים וקצרים. 'חסרי אחריות', נזפתי בעצי האורן השוכבים דומם, 'אי אפשר להמריא לשחקים בלי לנעוץ קודם שורשים חזקים באדמה...'
לזכרם של העצים הענקים חסרי השורשים, מוקדשות השורות הבאות.
***
יום שלישי, אמצע החורף של שנת תשנ"ו. סופת שלגים פוקדת את גוש עציון, הכבישים חצי פתוחים חצי סגורים, רק משוגעים נוסעים עליהם. מו"ר, הרב אהרן ליכטנשטיין אמור להעביר לנו שיעור. יגיע מירושלים או לא יגיע?
ברחוב יורדי הסירה בירושלים, מבהירה אשתו של מו"ר שאין על מה לדבר. 'עם כל הכבוד לעבודה שלך, החיים שלך שווים יותר. אני לא מוכנה שתסתכן בשביל העבודה שלך'. הרב מקשיב וחוזר לחדר. שעה הסתובב הרב כארי בסוגר בחדרו, חוצה את החדר שוב ושוב. כעבור שעה יצא הרב מחדרו וניגש בצעדים מהירים אל השולחן שבסלון. 'זה לא העבודה שלי, זה החיים שלי', הבהיר לבני משפחתו לפני שנטל את צרור מפתחות המכונית ויצא. הרב הגיע לשיעור.
***
לפני שבועיים, בזמן סופת השלגים האחרונה, נזכרתי בסיפור המדהים ההוא על הרב ליכטנשטיין. זה היה כשהלכתי לישיבה להעביר שיעור. מסביב היה שקט מוחלט, העולם שבת מלכת, השלג כיסה הכל. היישוב כולו קפא, אפילו ציפורים לא צייצו.
נכנסתי להיכל הישיבה. ליבי החסיר פעימה. בית המדרש שקק חיים כאילו מסביב לא המה הסער. למרות השלג החריג, הסדרים והשיעורים בישיבה כמעט ולא נפגעו. הגעתי לשמורת טבע באמצע השממה.
מעטים בין יושבי בית המדרש של שנת תשע"ד הכירו את הסיפור על מו"ר משנת תשנ"ו. ובכל זאת, אני בטוח ש'רוח המפקד' של המחויבות והמסירות לתורה, היא זו שגרמה לתלמידים להרגיש בצורה טבעית שהתפקיד שלנו זה לשבת וללמוד. בעצם, זה לא התפקיד שלנו - זה החיים שלנו. המסירות לתורה של מו"ר נשבה בין כתלי בית המדרש גם כשהוא נאלץ לשבת ספון בביתו.
***
מה הלקח שלי מהסיפורים הללו? שכדי לחנך אחרים אנחנו צריכים קודם כל לחנך את עצמנו. אם אנחנו רוצים להאהיב תורה, עלינו לאהוב תורה. אם אנחנו רוצים שתלמידנו יהיו מסורים לתורה עלינו להיות מסורים לתורה בעצמנו.
כדי שהעץ יגדל בצורה בריאה ועמידה הוא צריך שורשים עבים וחזקים. אם אנחנו רוצים להוציא ענפים ותלמידים הרבה, עלינו להעמיק את השורשים שלנו באדמה. אין ענפים בלי שורשים.
***
לסיום, בקשה מארגוני המורים. תיפגשו בהקדם עם שר החינוך ותבהירו לו שאת ימי הלימודים שהפסידו התלמידים מאזור ירושלים בזמן הסופה, אתם תשלימו בתחילת החופש (תדאגו לכך שכמו שאר עובדי המדינה, גם אתם תקבלו על כך פיצוי כספי). תסבירו לו שזה לא העבודה שלנו אלא החיים שלנו. אל תסכימו לוותר על הזכות ללמד את בני ישראל תורה ודעת.
לא תאמינו איך המחויבות והמסירות הזאת ללמידה, תשפיע על התלמידים שלכם...