מהי בדרך כלל התחושה העוברת בבטן כאשר ניגש אדם ומבקש צדקה?
לא רבים יודו, אבל התחושה היא "מה אני צריך לתת לו, שילך לעבוד". וגם כאשר נפתח הארנק (בדרך כלל ארנק הכסף הקטן) מסתכלים ובוחנים ומחליטים איזה מטבע להוציא ושוב לרוב לא יהיה זה מטבע מעבר לסכום של שקל. התירוץ שניתן לעצמנו שהרי אולי ניתן שוב צדקה וכך ניתן לכולם וכשיבוא עני שני התמונה תחזור על עצמה.
כשעני נכנס לבית כנסת ומסתובב בין המתפללים מעבר לתרעומת על הגבאי שאפשר זאת ישנה תרעומת האומרת "מה הוא מפריע בתפילה" כאשר ברור שבסוף התפילה במידה ואז העני ינסה לאסוף תרומות כלם יחלפו על פניו במהירות משום הדחיפות למהר לעבודה או לכל עיסוק אחר. לכאורה תמיד תהיה תרעומת מסוג כלשהו כלפי פושט היד לדוגמא:
א. מי אומר בכלל שהוא עני.
ב. אולי המתרים עבור ארגון מקבל אחוזים אזי כדאי לתרום ישירות לארגון.
וכך ישנו תירוץ מדוע לא לפתוח את הארנק.
במידה והתחושה המתוארת כאן היא נכונה, אזי שהשאלה הנשאלת היא כיצד תורת חיים שניתנה לבני אדם ולכאורה מותאמת[1][1] לאישיות האדם אומרת[2][2] "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו"? זה לכאורה נוגד את הרגש הראשוני של האדם כאשר ניצב בפניו עני.
ברצוני להביא כמה דוגמאות החל מהתנ"ך דרך הגמרא לסיפורים ומקרים שבמבט ראשון מעלים אצלנו שאלה בקשר להגיונה של המצווה לבסוף אנסה להציג פתרון כוללני שיפתור את כל סימני השאלה.
תנ"ך
בספר שמות[3][3] ספור אמה עבריה- רש"י (שם) מתייחס למקרה האמה אילו מדובר שכנס אותה אדוניה על מנת נישואין לו או לבנו. הכסף ששולם לאבי הנערה הוא כסף קידושין, ואם לבסוף לא מייעד אותה לא לו ולא לבנו חייב לשחררה.
אם כך נשאלת השאלה האם קיים מקרה בו קונים אמה על מנת שתבצע פעולות בבית כפי שהיינו מצפים מאמה או שאין מקרה כזה ואז השם אמה לא מתאים לכותרת הקטע?
בספר דברים[4][4] פרשת עבד עברי – כאשר אדם מוכר עצמו לעבד משום שאין לו כסף באחד משני מקרים הוא מוכר עצמו או בית דין מוכרים אותו משום שאין לו להחזיר גניבה שגנב[5][5] מעריכים את שוויו בשוק וכמה שנים נותרו עד לשמיטה וזה הסכום המשולם עבורו. בתמורה עובד העבד עבור בעליו החדשים. בשמיטה משתחרר העבד ומדגישה התורה "לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו" נזכור שהוא גנב וכבר שולם עבורו אומר רש"י (שם) העניק תעניק- לשון עדי בגובה ובמראית העין שיהא ניכר שהטיבות לו. והראב"ע (שם) אומר- וטעם הדבק כי יימכר לך אחיך העברי בעבור העניק תעניק לו. כלומר כל המכירה היא עבור מתנת ההענקה.
השאלה מובנת- אם שולם כבר עבור העבודה מדוע על הבעלים לתת תוספת בשחרור. הבעלים לכאורה רק יוצאים מופסדים כלכלית מנכונותם לקנות את העבד?
גמרא
הספור המזעזע ביותר לדעתי הוא על נחום איש גם זו[6][6] שהיה עוור גידם וקיטע וגופו מלא שחין. תלמידיו ביקשו לפנותו מביתו שהיה רעוע. אמר להם שיפנו קודם את הכלים ורק כשפינו אותו הבית התמוטט כלומר בזכותו הבית עמד על תלו. זה דבר שמראה על רמה רוחנית גבוהה ביותר. ממשיך הסיפור ומבאר כיצד נחום הגיע למצבו הגופני. אומר נחום לתלמידיו שהוא הביא זאת על עצמו והמקרה היה: נחום הלך בדרך ועמו שלשה חמורים (מאכל, משתה ומיני מגדים), בא עני ואמר רבי פרנסני אמר לו נחום המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספיק לפרוק והעני מת. אמר נחום איש גם זו עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידייך יגדמו רגליי יקטעו ולא נתקררה דעתו עד שאמר שיתמלא גופו שחין.
ברור לכל שנחום איש גם זו לא יכול היה לדעת שהעני ימות ובכל זאת ביקש זאת על עצמו מדוע? מספרים לנו סיפור נוסף על הלל הזקן[7][7] בתוך אוסף של ספורים על עניים שהיו רגילים לחיים נוחים, כלומר עשיר שהעני היה רגיל הלל לקחת סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא הלל עבד ורץ בעצמו ג' מילין.
השאלה היא האם העני לא צריך לומר תודה לעשיר על כל מה שיתנו לו גם אם זה פחות ממה שהיה רגיל ? בכסף שמשקיעים בו יכלו לפרנס כמה עניים בלחם וקורת גג. היכן ההגיון? סיפור נוסף מובא בסנהדרין[8][8] בדינים העוסקים (שם) במגורים בעיר מובאים עשרה דברים שבלעדיהם תלמיד חכם אינו רשאי לגור באותה עיר. כלומר חייבים הם להיות בעיר על מנת שת"ח יוכל לגור בה. אחד מהם הוא קופת צדקה הנגבית בשניים ומתחלקת בשלשה. כאשר ידוע מהלכות צדקה[9][9] שקופת צדקה משמעותה שכופים על הצדקה ואפילו בערבי שבתות. נשאלת השאלה אם מדובר בתלמיד חכם שמכיר בחשיבות מצוות צדקה ונותן צדקה מרצונו החופשי אף בלא כפייה. מדוע הוא חייב לגור בעיר בה כופים על הצדקה, יגור בעיר אחרת ובכל זאת ייתן צדקה גם ללא כפייה?
ובקטע האחרון קודם שננסה לתרץ את הקושיות גם כן מדובר בהלכות צדקה[10][10] :-" ועיניתיך אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה"- נדמיין לעצמנו עני שמחזר על הפתחים או יושב ברחוב ומבייש עצמו בפני הרבים בזמן שהוא פושט יד ובסוף היום הוא אוסף את כספו שהינו לרוב פרוטות אחדות. וכשהוא עובר ליד קופת הצדקה במקום ליטול כסף ממנה ע"י הגבאי כזכאי הוא משלשל מטבע פנימה. האם זו התחשבות בעני שעמל יום שלם עבור פרוטות ולעיתים אף לא מצליח לאסוף כלום כי דוחים אותו בבושת פנים?
לאחר שהעלנו את הנקודות האלו אני רוצה להציע מהלך בנסיון לפתור את כל הבעיות שעולות לכאורה מן המקורות שהבאתי, לעיל.
אנסה להוכיח שמצות הצדקה שגם היא כרבות אחרות שקולה כנגד כל המצוות, מטרתה לשפר את מידות האדם ובתור שכזו אף לא אחד פטור משיפור מידותיו. (כולל העני).
תחילה לגמרא בה הגויים מתפלאים על מצוות הצדקה[11][11].
מסופר על דו שיח בין טורנוסרופוס הרשע לבין רבי עקיבא. טורנוסרופס שואל אם הקב"ה יצר עניים הרי שרצה שיישארו במצב זה ומדוע בעצם אנו עוזרים להם ועוברים על רצונו של מקום?
רבי עקיבא מתרץ בסיפור של בן מלך שאביו אסר להאכילו ולהשקותו אך בתוך ליבו קווה שמישהו יפרנס את בנו. והסיבה היא כדי שאנו ניצול ע"י הצדקה מדינה של גהנום. כלומר קיום מצות צדקה הוא על מנת להינצל מדין הגהנום.
אלא שהספור מתחיל בביטוי "יש לו לבעל הדין להשיבך…אמור לו" ואומר רש"י (שם) לבעל הדין- רשע או עכו"ם.
כלומר זו דחיית הבעיה בהתמודדות מול טענות הרשעים אך מהי הסבה האמיתית לצדקה זה לא נאמר.
בתורה[12][12] נאמר שכר בעבור מצוות הצדקה- "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך". וכבר הזכרנו את דינה של גהנום ודבר נוסף שנתברך בברכות (ב"ב ט, ב). אבל לא בגלל שצריך לרחם על האביון זה לא מופיע בשום מקום. ניתן היה לחשוב שעלינו לקיים את המצווה גם ללא שכר מתוך רחמים על העני, אלא שאולי לא הרחמים גורמים למצווה אלא מצוות הצדקה היא המעוררת לרחמים. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
כוונתי לומר שמטרת מצוות הצדקה היא לגרום לשיפור מידות האדם, ביחסו לזולת ופיתוח מידת הרחמים אצלו.
המהר"ל[13][13] אומר שהמצוות קרויות גזירות למרות שיש להן טעם-"ומה שנקראו גזירות אחר שיש לכל אחת טעם היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות… וזה אינו שהתורה שנתן לנו הקב"ה כל דבר במידת הדין … ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה ומעשר וכל הדברים אשר הם מגמילות החסד כל המצוות כלן הן גזירות מידת
הדין ואינם רחמים כי מה שחייבה התורה בצדקה ומעשר שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר כדי שיהיה האדם נפש טוב ולא יהיה נפש רע…המצוות אשר נתן לנו הקב"ה כלם הם לתועלת המקיים המצווה…"
מנקודה זו יכולים אנו לצאת ולנסות להסביר את אותו רעיון וכן את כל המקורות בהם התקשינו.
תחילה, נביא את שמונה מעלות הצדקה מהלכות צדקה לרמב"ם[14][14]:
א. עושה שותפות או מוצא מלאכה לעני שלא יצטרך לשאול לבריות.
ב. נותן ואינו יודע למי נותן והעני נוטל ואינו יודע ממי נוטל.
ג. הנותן יודע למי נותן והעני אינו יודע ממי נוטל.
ד. הנותן לא יודע למי נותן אך העני יודע ממי נוטל.
ה. שיתן לעני בידו קודם שיבקש.
ו. שיתן לעני בידו לאחר שהעני שאל.
ז. שיתן לו פחות מן הראוי אך בסבר פנים יפות.
ח. שיתן לו בעצב.
אנו רואים שהמעלה הגדולה ביותר היא בכך שנגרום לעני לצאת ממעגל העניות. וזה מסביר את שני המקורות התנכיים.
אמה עבריה- עד לנישואיה במידה והיא קטנה עושה פעילויות מסוימות בבית אך הרעיון הוא להתחתן עמה ובכך להוציאה ממעגל העניות. ברגע שהיא תינשא היא תהיה הגבירה בבית. ולמשפחתה (גם אם באותה תקופה קשרי החיתון לא היו כמו היום כלומר, לא היה קשר בין משפחות החתן והכלה) יהיה פה אחד פחות להאכיל. ובמידה שהקשרים בין המשפחות כן היו טובים הרי שאולי נדאג כלכלית לא רק לה אלא אף לבני משפחתה.
עבד עברי- נמכר משום שלא היה לו כסף להחזיר את גניבתו, נשאלת השאלה מדוע מלכתחילה הוא גנב?
הגמרא בקידושין (טו, ב) אומרת שהעבד נימכר בשכר שכיר כלומר לפי שווי משכורת, וזה לא נאמר במפורש אך אולי ניתן לומר שהעבד ירד מנכסיו או שהוא גנב מפני שלא ידע לעשות שום דבר אחר. האדון קונהו ואסור לו להעבידו בפרך או במלאכות בזויות[15][15] אלא בעצם הוא מלמדו מקצוע אם בחקלאות ואם במלאכה אחרת. כשהעבד עוזב מעבר לשכר ששולם במחירו, האדון נותן לו מתנות מכל אשר לו, שהם בעצם מתנה או השקעה ראשונית עבור פתיחת עסק עצמאי. לאחר שהעבד למד מקצוע ויש לו הון ראשוני הוא יוכל להתקדם ולא להזקק שוב לבריות ובטח שלא להימכר שנית.
אם ההנחה שמצוות הצדקה מטרתה שיפור מידות האדם הרי שככל שהאדם עולה במדרגות הרוחניות הוא מבין את מצבו ומיקומו.
כעת נעבור למקרים בגמרא אך קודם נוסיף עוד שתי אמרות בהלכות צדקה[16][16]: אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה. ומסביר רש"י: מעשה הצדקה- טורח המעשים את חבריהם.
ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים ביא' ברכות. משתי האמרות ניתן לראות שגבאי צדקה או אדם המבין ללב העני ומפייסו בדברים גם אם הם לא נותנים לו צדקה בפועל, (הגבאי אוסף מכולם ולא נאמר שהוא עצמו נותן וכן המפייסו בדברים), ברכתם ושכרם גדול יותר מהנותן צדקה בצורה הרגילה.
לדעתי זה משום ששני אנשים אלו הגבאי שמתעסק כל הזמן בצדקה ובא במגע עם העניים, והמפייס בדברים שמבין שגם אם אין לו מטבע כרגע ניתן ואפשר להעניק לעני משהו אחר. המפייס מבין את מצב נפשו של העני ועוזר לו נפשית דהיינו נותן לו לשפוך את שיחו לפניו.
שניהם הגבאי והמפייס בדברים ברמה גבוהה יותר מבחינה מידותית ולכן שכרם גבוה יותר. הרב סולוביצ'יק[17][17] מתאר דו שיח בין הקב"ה לאיוב: "איש תם וישר היית ירא אלוקים וסר מרע… ונתת הרבה לצדקה… לא נמנעת מלהביא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה אולם חסרה לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים:
א. מעולם לא נשאת בעול הציבור ולא השתתפת בצרתו ויגונו.
ב. לא הירגשת את יסורי היחיד הסובל.
כאיש מחונן בלב טוב רחמת לרגע על יתום. אמנם חסד משמעותו מקיפה יותר מסנטימנט חולף, מרגשנות זולה. חסד תובע יותר מדמעה רגעית ממטבע קרה. חסד פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת האחריות לגורלו. מידת החסד זו לא היתה בך, לא בנוגע לרבים ולא ביחסיך עם היחיד".
לאור הנאמר הסיפורים שהבאנו ברורים:
נחום איש גם זו - נחום הינו תלמיד חכם שמכיר במעלת ומדרגת עצמו. נכון שלא יכול היה לדעת על מצבו של העני, אך אדם בדרגתו היה צריך להוציא משהו מן הכיס לפני שיורד מן החמור, ומכיוון שלא עשה כך ולפי מדרגתו היה צריך הרי שביקש על עצמו את העונש הנורא המתואר בספור.
הלל הזקן- מסופר בהמשך שנתנו לעני כזה גרוגרות (מאכל עניים) ומת. צריך לדעת שלתת לעשיר שהעני כפי שהיה רגיל זה לא לפנים משורת הדין. העני הזה יפגע ואף ימות אם לא יקבל את שהיה רגיל לו. אנו צריכים להבין את נפש העני ולתת כפי מצבו, (כמו המפייסו בדברים). קורת גג ופרוסת לחם לא יעזרו במקרה של עשיר שהעני ואנו צריכים להיות מודעים לכך.
מגורי ת"ח- אף אם ת"ח מעצמו יתן צדקה צריך לגור בעיר בה כופין על הצדקה משום שעליו להראות דוגמא לאנשי המקום. להראות לכלם שניתן לקדם ולשפר מידות ולהגיע למדרגתו שבה נותנים צדקה ללא כפייה. ואם יגור הת"ח בעיר בה לא כופים על הצדקה לא יהיה מי שיספר שישנו אדם אותו לא צריך לכפות. אדם שנותן מעצמו ואף ניגש לגבאים לשאול מה צריך וכיצד ניתן לעזור.
עני חייב בצדקה- ברור מאליו שאם המצווה מטרתה שיפור המידות אין העני פטור משיפור מידותיו שלו. לכן גם עני המחזר על הפתחים חייב ומצווה לתת צדקה.
סיכום
נביא את דבריו של בעל התניא[18][18] שאומר: "ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצוות…בצדקה שאדם נותן מיגיע כפו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר וכשנותן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לד' וגם מי שאינו נהנה מיגיעו הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לד'" הסבר פשוט כשאדם נותן כסף שיגע בהשגתו ויכל להנות בו את נפשו החיונית כלומר צרכים גופניים. והוא נותן כסף זה לצדקה הרי שנותן את שווי הזמן שטרח בהשגת הכסף להקב"ה ע"י המצווה. וכאילו נותן נפשו להקב"ה.
מזכיר בעל התניא שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, וניתן לומר שכל דבר בין בני אדם העוזרים ומסייעים זה לזה כלול במצוות הצדקה. ומכאן כל מצוות שבין אדם לחברו יש בהן ממצוות הצדקה וכל מצוות בין אדם לחברו תפקידן לשפר את מידות האדם ולקרבו לשלמות. ובמסכת נדה (סא) ישנה מחלוקת האם מצוות בטלות לעתיד לבוא ולדעת רב יוסף הן בטלות.
יתכן להגיד שלעתיד לבוא האדם יהיה שלם במידותיו ואזי לא יהיה עוד צורך במצוות בין אדם לחברו שזה תפקידן ולכן הן תתבטלנה.
ואומר הרב קוק[19][19] שיש לעתיד לבוא בו לא יתבטלו המצוות ויש לעתיד לבוא בו יתבטלו המצוות. ולעתיד לבוא בו יתבטלו המצוות: "בעת אשר יהיה האור כ"כ יהיה מלא ומזהיר עד שלא יפול על זה ספק אם כבר בא הזמן המאושר או לא, עד שכל תבנית החיים כלה בחציוניותה ובפנימיותה תעיד הנה זה היום שקיוינוהו בא והארץ וכל צאצאיה תעטה גיל ושירה" האור מלא ומזהיר בו תהיה עדות חיצונית ופנימית של הבריאה שזה היום.
לדעתי, עדות פנימית היא השלמה מידותית ורעיונית של הבריאה. מי יתן וניזכה ליום זה במהרה בימינו אמן.