אינני בא להגן על תכנית הלימודים החדשה בתנ"ך. אני בא למחות על הרעיונות המנחים את המתנגדים לה ועל הסגנון המלווה את התנגדותם.
א. "בגובה העיניים":
אי אפשר ללמד תנ"ך "בגובה העיניים". התנ"ך עצמו אינו מאפשר זאת. מדובר בטקסט הנשגב ביותר שנכתב אי-פעם בתרבות כלשהי. להבין את שפתו, על כל גילוייה והקשריה, על הריתמוס שלה ועל השגב שבה - פירושו לעלות מעלה-מעלה מעל "גובה העיניים". לשון השירה וההגות שבמקרא, לשון החוכמה והסיפורים מעמידים את המתח ביחסי אדם-עולם-א-ל במלוא מורכבותם וקשייהם. מורכבות זו אינה יכולה לעמוד "בגובה העיניים". יכול, כמובן, מורה, לרדד את סיפורי התנ"ך או את רעיונותיו ולספר אותם לתלמידים בלשון עממית ולכרוך אותם במדרשים, ואגדות ופירושים. זה אינו לימוד תנ"ך. זה טקסט אחר שניתן לכנותו בשמות שונים, אך אינו תנ"ך.
ב. "בגובה חז"ל":
המתנגדים להוראת תנ"ך "בגובה העיניים" מציגים ביטוי אחר: "בגובה חז"ל". "גובה זה- לעתים קרובות נמוך הוא מאד למעשה, וזאת מפני שבמקרים רבים חז"ל לא התכוונו לעלות לגבהים. בדרך כלל, מדרשי חז"ל, ובעיקר הפרשנות שנתנו לדבריהם חכמי ימי-הביניים, מעמידה את הטקסט המקראי ברמה של דרשנות עממית-דידקטית, המיועדת להמוני העם ולא ללומדים המוכנים באמת לאתגר את עצמם בשאלות היסוד שהתנ"ך מעמיד לפני האדם (ראה הקדמת הרמב"ם למשנה בעניין זה). זוהי פרשנות שמטרתה הייתה לחזק את האמונה בתקופות קשות וליצור חיץ איתן בין היהדות ובין הפילוסופיה היוונית והדתות הדומיננטיות. כשנמצא במקרא פתח לספק, לרב משמעות, לרבגוניות או לערפול - הוא נסתם מיד באבני גזית מהוקצעות שתכליתן ביסוס אמונה תמימה וחד משמעית. ברור שפרשנות זו נעשתה במשך הדורות ליסוד המוצק של החינוך לאמונה בישראל, וכך הדבר עד היום. ואולם, פרשנות זו, עם כל חשיבותה החינוכית, עדיין מעמידה את התנ"ך בגובה עיניו, שכלו ועולמו התרבותי של הקורא, והקורא הוא לעתים קרובות יהודי בן המאה השתים עשרה או השבע עשרה.
ג. "עולם רחב":
הנצי"ב מוולוז'ין טבע את המושג "הרחבת העולם", שעליה מצווה האדם בהיותו נברא בצלם אלוקים. העולם מתרחב כאשר המסגרת המקובלת נשברת ונפתחים אופקים חדשים. זה מסוכן, כמובן, ועל כן נאמני המסורת נאחזים בה כדי לשמר הרגשת ביטחון שהעולם אינו משתנה - אבל טעות בידם.
רוחב דעת ורוחב הבנה, קריאה ביקורתית וניתוח טקסט ופרשנותו מעולם לא עמדו כמכשול בפני קיום מצוות ואמונה אמיתית - להיפך. רחבי דעת כמו חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד דרך הרמב"ם, הגר"א, הראי"ה, הרב סולובייצ'ק ואפילו נחמה ליבוביץ - הקפידו על קלה כחמורה, ורוחב דעתם רק ביסס את אמונתם. גם הספק והקריאה הביקורתית מביאים מטיבם להזדהות עם הטקסט ולא ליציאה נגדו. ההסבר לדינאמיקה אינטלקטואלית זו טעון, כמובן הרחבה, שלא כאן מקומה.
פריצות גדר ודרך בהבנת הכתובים חושפות את עומקם של הכתובים הרבה יותר מפרשנות חד-ממדית המתיימרת ליצור הרמוניה בכתובים שהם ממהותם ובכוונת מכוון מוקשים ורבי סתירות.
הנה שתי דוגמאות:
הנצי"ב, התומך את דבריו בדרך כלל בדברי חז"ל, פורץ דרך משלו בהבנת הסיפור המכונן של מגדל בבל וטוען, למעשה, שאין מדובר בחטא אלא בסטייה מהתכנית האלוקית. בוני המגדל שאפו להנציח מצב שבו העולם יהיה "שפה אחת ודברים אחדים" - וזה מה שהקב"ה לא היה מוכן שיקרה. "לא משום הדברים" אומר הנצי"ב "נתעורר הקב"ה, אלא בשבילי שהיו אחדים (=אחידים) - יהיו מה שיהיו". יתכן אפילו שבוני המגדל היו מישיבות הקו ורצו להנציח קו רעיוני אחיד של אמונה - הקב"ה, לפי הנצי"ב, לא קיבל את זה. כמה אפשרויות חינוכיות מאתגרות יש בגישה זו, שאינה עולה בקנה אחד עם שום פרשנות של חז"ל?!
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל "משך חכמה", מפרש שבאמירה "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" אומר ה' לקין שהוא, הקב"ה בעצמו, נוטל עליו אחריות לרצח הבל מפני שדבריו "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ וגו'" היו דברים סתומים שניתנו להתפרש על ידי קין כרישיון להרוג!. זוהי פרשנות שאין לה כל יסוד בדברי חז"ל, אלא נובעת מן היכולת לחדור אל הכתוב על רבדיו ולהביט בו ביושר אינטלקטואלי. הבעיה שמציג ה"משך חכמה" מאתגרת, ומורה טוב, יכול להעלות באמצעותה שאלות יסוד רבות באמונה.
כדי להעלות פרשנויות כאלו צריך להכיר במלוא היקפם ועומקם את דברי חז"ל, ואחר כך להניח אותם בסוגרים, לגשת מחדש אל הטקסט להבין אותו כפי שהוא על פי הקשריו השונים ולתת לו פירוש משוקלל. רוב המורים שהכשירו עצמם להוראה בתכניות ההוראה של ישיבות ההסדר אינם מסוגלים לכך, אבל זוהי הדרך להעלות את התנ"ך אל ספירת העיון והשגב, ולא לרדדו למדרגת מערכת החינוך של ש"ס, כפי שממליץ הרב אבינר.
ולסיום, אם הזכרנו את הנצי"ב - צר הדבר שדווקא בימי בין המצרים נוקטים רבנים שוב אותה לשון שמגנה הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית, בדברו על חכמי בית שני "שהיו חסידים וצדיקים ועמלי תורה" אבל "חשדו את מי שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה... לכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית". אכן - אלו הדברים שמביאים לחורבן ביתנו, ביתה של "הציונות הדתית".
הכותב הינו חבר הנהלת תנועת "נאמני תורה ועבודה".