לא מעט אירועים ונקודות אחיזת זמן נתנו לנו בלוח השנה. כאלה בהם עלינו לחוש חירות, כאלה שמחה וכאלה עניים ממעש. מנהג היה לנו בבית ילדותנו- אחר 'שמע ישראל' וטרם היעצמות העפעפיים, היה אבינו משמיע לנו קסטות מקוטעות בטייפ הישן. אחת מהן הייתה מספרת על אב ובן שהיו עולים לירושלים, אז כשבית המקדש עוד היה קיים. אודה על האמת, כמו אז גם היום, בית המקדש מעולם לא היה לי יותר מקסטה מקוטעת בטייפ ישן שמקום קבורתה לא נודע. שעתו האחרונה של הצום, כשהצמא גובר, כאב הראש מחריף ומהדהד שאולי ריח הסרח מפיותיהם של הצמים מגלה שאיפשהו שם מבפנים, משהו מסריח הרבה יותר. סירחון של משהו רקוב. עבש. שבמשך השנה וכול עוד ניתן, אנחנו מעדיפים לברוח ממנו. לחוש חירות, שמחה או אפילו עניים ממעש. רק לא אותו.
ישיבה על ספסלי העץ מרופדי הקטיפה שלוש פעמים ביום, השעות והמאמצים, כל אלה לא יסתירו שכמה שלא אפנה וכמה שלא אבקש - רוב התפילות הללו עקרות. רחם שנועד להפיק חיים, אינו מתפקד. אז אתה מתפלל כי אתה מתפלל. כי כולם מתפללים. כי אולי הפעם זה יקרה. כמו שזה קרה מעט פעמים בעבר. אבל לרוב, זה לא מגיע. העיניים יעצמו, כפות הידיים יתכווצו - וכלום. חיי המותרות בהם גם אם אצלך זה לא היה עובד אך היית יכול לראות אש אוכלהו, היית יכול לחזות באבנים המרצדות על חזהו של הגדול מכולם, תמו. הם אינם. באיזשהו שלב בהיסטוריה גילינו לפתע שזה נגמר. שאם זה לא אצלך, אז זה פשוט לא. שאם הוא או התפילה אליו חסרות, אז חסר. ואין מה שימלא את החלל. אתה מנסה להיאחז ברגעים הקטנטנים של המלאות. בכותל הקטן שעוד נשאר, מנסה לתחוב פתק בין אלפי הפתקים שמרביתם נושרים ארצה ללא קורא. אתה עוזב את הכותל ומקווה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבת. שלא יגלו שנפחת בפתק את ליבך והפתק עודנו ריק. הפתק חסר.
כשתהיה לבד והמים ילטפו את פינות הגוף, אתה לפתע תרגיש שמשהו חסר. שמשהו לא בסדר. משיג השגות, ממלא מטרות, מתפאר ביום מנוצל עד תום אך רגע לפני הסוף כשהשמיכה תלטף את פינות הגוף, אתה תותקף בכנות שתזכיר לך שוב ושוב ושוב - משהו חסר. תשקר ותשים שיר טוב. לא קסטה מקוטעת. שיר חזק, נוגע ללב. כזה שיציף את הכל, שירגש את כל מה שרק אפשר. שישקר לך שאתה חי בעוד אי שם בפנים אתה יודע שיש סירחון. שאתה רק חצי חי. כולם היו אז יודעים, כולם היו מלחשים "הנה זה עם החטאת". וזה היה צועד ונושא את המסכנות על גבו לעיני כל. אבל תכף הכל עומד להסתדר. תכף מגיע אל הסוף. הוא יודע אל מי הוא חוטא, ידיעה שיש בה כל כך הרבה נחמה שזה כלל לא משנה מה עשה, מי יודע או מי ראה. תכף הוא יוריד אותה מגבו וישחט. וזהו. אבל אנחנו למי חטאנו? אוספים מסכנות ועוד מסכנות גם כשהגב לא באמת מסוגל לסחוב. מחצית הנחמה היחידה היא הבריחה מהבושה. הבושה שפגענו, אבל המטרה ריקה. מטרה חסרה.
אם יום כיפור מציף את השחור שבנו, אם פסח מציף את החופשי שבנו אז תשעה באב מציף את החסר המכאיב שבנו. את היותנו רצים אל קו סיום שלא מפסיק להתרחק. ועל כך נשב על הרצפה. נרעב ונסרח. לא נאזין לשיר לילה. נשאל ללא הרף, בעיקר את עצמנו, איכה הפכנו לזונה? כיצד קרה שבקרים מלאי זרמי ים טובים נגמרים בהתרסקות על הסלע. שנדמה שכל צעד רק מעלים את המעיין מעייננו.
איני יודע איך ומתי יקום המקדש. כיצד הוא יראה ומה יהיה בו. קרבנות של דם או תפילות. מי שהמקדש נותר אצלו בתוך הטייפ הישן, השאלות הללו לא ממש מעסיקות אותו. הוא ראה מקדשים שעולים ונופלים. ראה כהנים שמתגדלים ומתקטנים. הוא מגיע לתשעה באב, חג החסר, כשהוא כל כך כואב, כאב שגורם לתהות שאולי זה לא באמת המקדש. הוא כבר שמח, הכה על חטא ויצא לחירות ובכל זאת משהו חסר פה. הוא מביט לכל מקום, למוגבל ולאין סוף, תוהה פונה ואומר "אולי זה לא המקדש. אולי באמת, אתה הוא זה שכה חסר פה".
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il