חסידים שותקים

מאות אנשים היו היום בכפר הרא"ה, מזכירים וזוכרים את הרב נריה זצ"ל, שמונה עשרה שנה לאחר מותו. מעט משפחה, הרבה קומונריות של בני עקיבא, כיתה ט' אחת מישיבת בני עקיבא ממרכז הארץ, מעט זקני ורבני הציונות הדתית, אפס תקשורת.

רבות כתבו ועוד יכתבו על פועלו של הרב נריה זצ"ל. על דבר אחד כולם מסכימים: הוא אבי מפעל הציונות הדתית המודרני, זה שנע כיום על ציר רחב, כמעט בלתי אפשרי. תנועת בני עקיבא, על שלל שלוחותיה, גווניה וחבריה- חבה לו את הרוח הגדולה, ואת הדרך להגשמתה.

לכל אלו לא היה זכר היום בכפר הרא"ה. לרב, נמוך הקומה, שעל שמו חתום אחד התהליכים המדהימים של הדור- בקושי הצליחו להביא 20 כסאות פלסטיק ומיקרופון חלש. שום שלט גדול, ודאי לא פרסום באינטרנט. לא היו שם אוטובוסים של מוסדות, לא היו פוליטיקאים או אנשי תקשורת. היו שם מעט אנשים טובים שמוקירים את זכרו של הרב נריה. זהו.

ואם זה היה משהו אישי- אני מניח שלא הייתי כותב את הדברים. אבל באופן דומה, אנו, כציבור, מכבדים את זכרם של כל גדולי הציבור הציוני-דתי בדורות האחרונים. החל מהאזכרה לרב קוק בג' תשרי על הר הזיתים ועד מעמד ה'שלושים' לרב צוקרמן בשבוע שעבר.

וכאשר מאות רבות של חברים, ציונים דתיים, מוצאים עצמם בי"ט כסלו, ממש באותו תאריך סמלי שבו מו"ר הרב נריה נפטר, מציינים את יום שחרורו של האדמו"ר הזקן מהכלא- אני עומד ושואל- 'למה'.

אינני מחובבי המגזריות. לא גדלתי בבית של חסידים בכלל, ודאי לא של חסידים שוטים. אני לא מחפש הופעות ענק בבנייני האומה ואין לי צורך בכנסים נוצצים. אבל כאשר הנוער שאיתו אני פועל יום-יום מוצא עצמו אבוד לא פעם, בסבך הדעות, השיטות והגישות, נכון היה אילו היינו מציגים לו כמופת- דמויות ענק, אנשי רוח ומעש.

אין לנו צורך להתבייש ולהודות: לציבור הדתי-לאומי ישנם ענקי רוח, ישנם אנשי עשייה אדירים. הגיע הזמן שנכבד אותם-אותנו, ונייצר לנו ולחניכינו נקודת אחיזה שורשית, כזאת שתיתן כוח להוסיף טוב ואור בדרכנו, בעוז ובענווה.

אין לי דבר נגד האדמו"ר הזקן. אבל חבל לי שאין לנו דבר עם האדמו"ר החלוץ.