שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן ג
בדין לימוד תורה שבע"פ ושבכתב לנשים לח"א.
(א) מה ששואל על פסקן של הרמב"ם בפ"א מה' תלמוד תורה הי"ג וטור ויו"ד סי' רמ"ו סעי' ו' דאסור ללמד תורה שבע"פ לנשים וגם תורה שבכתב אסור ללמדן לכתחילה, ]בטור הגירסא להיפך אבל כבר נמנו וגמרו כמעט כל הפוסקים שהוא ט"ס[ מהא דתנינא בתוספתא בפ"ב דברכות הי"ב והובאה בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד וז"ל: הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות. הרי דנקיטא לה להתוספתא כדבר הפשוט דאשה מותרת בלימוד כל אלה, דהיינו הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ, ומשמיעה לנו רק זאת דגם כשהיא זבה ונדה מותרת נמי בלימוד כל הנ"ז.
ואתרץ בתרתי, ראשית י"ל דהתוספתא הזאת סבירא לה כדעת בן עזאי הסובר בסוטה ד' כ' ע"א וד' כ"א ע"ב דחייב אדם למד את בתו תורה, ]ובדומה לזה מבאר בשו"ת מהרי"ל סי' קצ"ט ענין ברוריה שמצינו שלימדוה תורה עיי"ש[ ואנן דפסקינן כר"א שם דס"ל לאיסורא מצינו באמת בגמ' בברכות ד' כ"ב ע"א דמביאה את התוספתא בלשון: הזבין והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה והנביאים וכו' והשמיטה זבות ונדות, והיינו משום דגמ' דידן ס"ל לעיקר כר"א דאסור בכלל לנשים ללמוד תורה ודלא כדבן עזאי ומשום כך השמיטה את הנשים מהדין האמור וכללה בו רק אנשים.
ואולי מזה גופא הוא שגם לקח לו הרמב"ם לפסוק כר"א בסוטה שם /דף כ'/ ודלא כבן עזאי, שכמה מן האחרונים התקשו בזה, יעוין בברכ"י יו"ד שם אות ז' ובספר לחם יהודה על הרמב"ם למהר"י עייאש מ"ש בזה ע"ש, והיינו מפני שהיה לו הוכחה מגמ' דידן דברכות הנ"ז /דף כ"ב/ דהשמיטה מההלכה האמורה זבות ונדות דס"ל דהלכה כר"א דאסור ללמד לנשים תורה.
ושנית יש לתרץ, דהרי בתוספתא לא כתוב שמלמדין אותן לקרות בתורה וכו', אלא כתוב בלשון ומותרין לקרות, והיינו מעצמן, ושיקראו מעצמן לא כתוב איסור על כך, ואדרבא ברמב"ם וטור וש"ע שם כתוב דאם לומדת מעצמה יש לה עוד שכר על כך כמי שאינו מצווה ועושה, וטעם החילוק בזה הוא כדמבאר הפרישה בטור שם, דהאב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה אבל אם למדה לעצמה אנו רואים שיצאו מהרוב ולכן אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי יש לה שכר ע"ש.
(ב) ובגדולה מזו מצינו להחיד"א ז"ל בספרו טוב עין סי' ד' שרו"ל דבמכירים באשה שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה דאזי מותר גם לאביה ולאחרים ללמדה ומתרץ בכך זה שמצינו בתלמודא בפסחים ד' ס"ב ועוד דלימדו לברוריה תורה שבע"פ ע"ש.
אך בספר משרת משה על הרמב"ם כותב להשיג על דברי החיד"א הנ"ל דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין וגם בענין כוונתה אנן לא בקיאינן והדבר מסור ללב והאדם יראה לעינים, וגם סופה של ברוריה הוכיח על תחילתה, ]והרגיש מזה החיד"א בעצמו בספרו שם[ ולכן העלה שם לעיקר כדר"ל החיד"א שם בתחילה, דמראש היו מלמדין אבל ממה שאירע לברוריה הסכימו דהלכה כר"א עיי"ש, ]ויעוין מ"ש בזה גם בספר יפה ללב ח"ג בקונ"א ליו"ד סי' רמ"ו אות ג' עיי"ש[ אבל גם עפי"ז אפשר לומר דההיא דתוספתא דברכות נשנית לפני המקרה שאירע לבסוף עם ברוריה, ]ויעוין בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' מ"ח במ"ש שם דל"מ איסור ללמד תורה לנשים, וכוונתו ברורה שם בנוגע לאיסור תורה דהמיעוט דולמדתם אותם את בניכם שמעינן רק פטור אבל לא איסור כיעו"ש, ודלא כדראיתי באיזה ספר שמביא הוכחה מדבריו דס"ל דליכא איסורא בכלל ופשוט[.
(ג) אלא דמדברי הט"ז והגר"א באו"ח סי' מ"ז משמע לכאורה דקסברי דתורה שבע"פ אסורות לנשים ללמוד גם לעצמן, דעל הנפסק בשו"ע שם /סי' מ"ז/ בסעי' י"ד דנשים מברכות ברכת התורה כותב הט"ז בסק"י דאע"פ שאינן חייבים בלימוד ולא עוד אלא כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות היינו תורה שבע"פ אבל לא שבכתב וכו' ע"ש, וכן מבאר הגר"א בס"ק י"ח דאף דקיי"ל כאלו מלמדה תיפלות דווקא בתורה שבע"פ כמ"ש בי"ד סי' רמ"ו סעי' ו' עיי"ש, ואי נימא דלעצמן מותר להן ללמוד תורה שבע"פ, ועוד יש להן שכר ע"ז כמי שאינו מצווה ועושה מדוע לא יוכלו לברך ברכת התורה גם משום תורה שבע"פ שלומדות לעצמן, ותיקשי איפוא עליהם ממשמעות דברי הרמב"ם הטור ויו"ד הנ"ל דמשמע דאם לומדות לעצמן יש להם אפילו שכר על כך.
אולם לאחר העיון נראה דאין ראיה מדבריהם של הט"ז והגר"א לאיסורא, משום דהנה עדיין תקשי לתירוצם דהא גם תורה שבכתב אסור מיהת ללמדם לכתחילה כמפורש ברמב"ם ושו"ע שם ואיך יברכו ברה"ת =ברכת התורה= על דבר שיש בו איסור לכתחילה ]אם לא שנבוא לחלק ולומר דבתורה שבע"פ שהוא כאילו מלמדה תיפלות אסור על כן גם לעצמה, ומשא"כ בתורה שבכתב שהוא אסור רק לכתחילה אבל אינו כמלמדה תיפלות, והאיסור לכתחילה הוא רק משום גזירה אטו תורה שבע"פ וכדמבאר בספר מעשה רוקח על הרמב"ם לכן על האב ועל אחרים גזרו בזה ולא על עצמה, אבל הוא דחוק, וגם הרי המשמעות הפשוטה של הרמב"ם והטור והשו"ע ביו"ד שם היא שיש לה שכר גם כשלומדת לעצמה תורה שבע"פ וכנ"ל[.
ומצאתי בספר חתן סופר בשער ברכות השחר והתורה אות ט' שהרגיש בקושי זה על הגר"א ז"ל, וכתב לפרש דצריכין לומר דהיינו ללמוד פשטות הדברים ע"ש. ומכיון שכן אפשר להוסיף ולומר דבאמת זאת מודים גם הט"ז והגר"א דאם לומדות לעצמן תורה שבע"פ יש להן עוד שכר על כך כמי שאינו מצווה ועושה, אבל סתמא דמילתא אין הנשים יודעות ללמוד כי אם מה שמלמדים אתם מתחילה ומסגלים להן דרך לימוד ועל כן אי אפשר לומר שיברכו על דבר שבא להם ע"פ רוב באיסור דהיינו על מה שלימדו אותן מתחילה תורה שבע"פ או עומק תורה שבכתב, לכן פירשו הכוונה שמברכות על לימוד פשטות הדברים בתורה שבכתב שזה מותר ללמדם.
]ועל עצם דין השו"ע שנשים מברכות ברכת התורה ראיתי בספר חקרי לב חאו"ח סי' י' שכותב להנדז בזה ולאחר בירור דברים שכותב בזה מסכם את דבריו וכותב: ומיהו למנהגנו שנהגו הנשים לברך על הלולב משא"כ בשאר מ"ע שהז"ג =מצות עשה שהזמן גרמא= ולא מחינן בידייהו כיון שיש להן על מה שיסמוכו דעת הסוברים דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג ועיין להרב ברכי יוסף בא"ח סי' תרנ"ד אות ב' א"כ היה נר' דה"נ לא מחינן בברכת התורה, אלא דלמ"ש דאף ר"ת שהוא מגדולי הפוסקים המתירים, בב"ה מודה דאסור, וא"כ אין להם על מה שיסמוכו לברך ב"ה =ברכת התורה= וצ"ע עכ"ל. ולעומת זה יעוין בספר שו"ת פרי השדה ח"א סי' ל"א שבקושי מחפש איזה לימוד זכות על אותן נשים שאין מברכות ברכת התורה, וכותב שם דהא ודאי מילתא דפשיטא דלא נוכל להקל במה שמבואר להדיא בשו"ע שחייבות בברכת התורה דגם הם בכלל תורה דמה"ט אומרות גם הנשים בברהמ"ז =בברכת המזון= ועל תורתך שלמדתנו כמ"ש המג"א סי' קפ"ז סק"ג, והגם שאינם בלימוד תורה מ"מ עול תורה גם על הנשים מוטל שהרי הן חייבות במצוות וצריכים ללמוד דינים השייכים להם. וגם אחרי שמחפש הזכות לאותן נשים שאינן מברכות לומר שהוא זה משום שאינן יכולות לברך בכל זמן דבזמן שאינן טהורות אסורות להזכיר השם כמבואר ברמ"א /או"ח/ סי' פ"ח לדעה ראשונה (שהוא דחוק מאד ואין ללימוד זכות זה כמעט אחיזה) מסיים וכותב: אבל מעיקר הדין ודאי אין לזוז מפסק המחבר שפסק בלא חולק דנשים חייבות בברכת התורה וכתבתי רק ללמד קצת זכות על שאינן נזהרות עיי"ש.
כן יעוין בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ז"ל סי' ס"ז שכותב להסיר כל חיצי השגותיו של החקרי לב הנ"ל על השו"ע ולחזק מנהג הנשים לברך ברכת התורה ובכתבו ע"ז שהקבלה והמנהג הם עמודי ההוראה עיי"ש, והחרה החזיק אחריו בספר חסד לאלפים סי' מ"ז סעי' ג' ע"ש, ויעוין בלבוש בסי' מ"ז סעיף י"ד שפוסק בלשון: נשים חייבות לברך ברכת התורה וכו' ע"ש.
ובחדושי הגרי"ז הלוי ז"ל על הרמב"ם בפי"א מה' ברכות הט"ז כותב בשם אביו הגאון הגר"ח ז"ל שהסביר הך דנשים מברכות ברכת התורה בהגדרה - הלכתית, והוא, דבבה"ת אין הברכה על קיום המצוה של ת"ת, רק דהוא דין בפ"ע דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה בברכות ד' כ"א מקרא דכי שם ד' אקרא וגו', א"כ אין זה דין ששייך להמצוה כלל, רק דתורה עצמה טעונה ברכה, ונשים פטורות רק מהמצוה של ת"ת, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של ת"ת, ולימודם הוי בכלל ת"ת, ושפיר יש להם לברך על לימודם, כיון דלא אתינן ע"ז מכח ליתא דקיום המצוה כלל עיי"ש[.
ויעוין בלחם יהודה שם מ"ש ג"כ על גוונא שפיה פתחה בחכמה להבין בתורה שבע"פ, וכן מ"ש בזה גם בספר יפה ללב על יו"ד סי' רמ"ו אות י"ט ע"ש. ויעוין עוד בתו"ת עה"ת דברים י"א אות מ"ח מ"ש בזה בשם ספר מעין גנים עיי"ש.
(ד) ודבר זה שפשטות תורה שבכתב מותר ללמדן לכתחילה מקורו בדברי הט"ז ביו"ד שם בסי' רמ"ו סק"ד, דמביא שם מקור לחילוק בין תורה שבע"פ לבין תורה שבכתב ממה דמצינו בפרשת המלך הקהל את העם האנשים והנשים והמלך היה לומד ספר משנה תורה, ותו מקשה דא"כ אפילו לכתחילה שרי כמו התם ומתרץ. וז"ל: נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר אף לדידן לכתחילה כמו שהוא המנהג בכל יום מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחילה וזה מובן בלשון התלמוד אנשים ללמוד והנשים לשמוע דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן אבל לא בחלק הלימוד עכ"ל הרי דברים מפורשים יוצאים מפי רבנו הט"ז דלימוד עם נשים פשוטי הדברים של תורה שבכתב מותר גם לכתחילה, וגם העד העיד לנו שכך הוא באמת המנהג בכל יום ללמדן פשוטי הדברים של תורה שבכתב והסמיך את המנהג על דבר - חילוקו בזה. ויעוין בהגהות מהר"צ חיות על חגיגה ד' ג' מ"ש בפירוש באות לשמוע, אבל בהגהותיו לסוטה ד' כ"א מסכים ג"כ בפשיטות לעצם דברי הט"ז דפשטות המקרא לכו"ע שרי אף לכתחילה ע"ש.
ובעקבות דברי הט"ז דרך גם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"ג סי' מ"א, הוא מעיד שם ג"כ על מנהג פשוט ללמד את בנותיהם תורה שבכתב, וזאת הלכה העלה ג"כ בהמשך אריכות דבריו שם דפשוטי הדברים בתורה שבכתב מותר ללמדן אפילו לכתחילה, וכדברי הט"ז.
(ה) וראה זה דבר פלא דבשו"ע הגרש"ז ה' ת"ת פ"א סעי' ט"ז אינו מזכיר כלל מדבר איסור לכתחילה שיש בלימוד לנשים תורה שבכתב, דפוסק וז"ל: ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאלו מלמדה תיפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומיות עכ"ל. הרי שהגרש"ז ז"ל כתב בדבריו רק מאיסור שיש ללמדה תורה שבעל פה ושהמלמדה כאלו מלמדה תיפלות, אבל לא הזכיר בדבריו כלל מאיזה איסור שיש גם ללמדה לכתחילה תורה שבכתב, ואולי ניתן לחשוב שהגרש"ז סבר להכריע להלכה דבתורה שבכתב אין בכלל כל איסור, וכפי הגירסא שלפנינו במשנה דנדרים ד' ל"ה ע"ב דאיתא: אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא [יעו"ש בשו"מ וכן בביאור הגר"א יו"ד שם ס"ק כ"ה ע"ש]. וכאשר באמת התלבטו הפוסקים בדבר מאין הוא שלקח הרמב"ם לומר דבתורה שבכתב אסור ג"כ לכתחילה, עיין בספר שושנים לדוד על המשניות בסוטה שם, ובברכי יוסף יו"ד שם אות ח', ובלחם יהודה ומעשה רוקח ומשרת משה על הרמב"ם שם יעו"ש. וכמו"כ יעוין בעטרת זקנים באו"ח סי' מ"ז שם אות ג' שכותב בלשון כי אע"פ שפטורים מן התורה שבע"פ מ"מ תורה שבכתב הם חייבים ע"ש, ומדכותב בלשון הם חייבים משמע שאין כל איסור כשמלמדים אותם זה, וא"כ אולי הוי סבר להכריע כן להלכה גם הגרש"ז, אם לא שנדחק לומר דבראשית דברי הגרש"ז במ"ש צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה כלול כבר גם תורה שבכתב, אבל זה דוחק מאד לפרש בכזאת בכוונת דבריו, כמובן.
(ו) ובט"ז באו"ח שם [ובמג"א ס"ק י"ד] כתוב טעם נוסח שמברכות ברכת התורה, מפני שנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להם, וכתוב כן בב"י בטור שם בשם ספר האגור בשם הסמ"ג וכן ברמ"א ביו"ד שם, ]בחתן סופר שם, וכן בשיורי ברכה או"ח סי' מ"ז ובספר שלחן גבוה על יו"ד מקשים דבסמ"ג לא משמע כן, ויעוין בספר לב יהודה (צירלסון תשכ"א) עמוד קס"א שמגיה דנראה שצ"ל בשם סמ"ק ע"ש[ ופירט זה ביותר בשו"ע הגרש"ז בה' ת"ת שם בכתבו: ומכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם כל מ"ע =מצות עשה= שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים ע"כ. ויעו"ש בשו"מ שמסביר עפי"ז מה שאמרו בסנהדרין ד' צ"ד ע"ב דבימי חזקיה בדקו מגבת ועד אנטיפרס ולא מצא תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. והיינו משום דאז היה נהוג דיני טומאה וטהרה וא"כ היו צריכות ללמוד להיות בקי בהלכות עיי"ש. ]ועל כגון לימוד זה הוא דמכוון כנראה מה שכתוב בספר לקט יושר יו"ד דף ל"ז וזכורני שכלתו רעדיל ז"ל לומדה לפני זקן אחד ששמו ר' יודיל סופר ז"ל בבית הגאון זצ"ל וכו' כיעו"ש[.
אולם בשו"ת מהרי"ל שם בסי' קצ"ט מבאר שאת הכל למדו מפי הקבלה עיי"ש, וכן עיין מ"ש בזה הערוה"ש בסי' קמ"ו סעי' י"ט ע"ש.
אך כדברים האמורים באו מפורשים ומבוררים וביתר הרחבה בספר חסידים סי' שי"ג וז"ל: חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן כל מצות כדי לעשות להזהר במצות, שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפי' טהרות וקדשים, וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל"א - ל"ב) וזהו אתם נצבים היום כולכם וגו' נשיכם וגו' עכ"ל, והיינו כנ"ל. ויעוין מ"ש גם בספר יעלזו חסידים על הספר חסידים שם. וכן יעוין בספר תורת חיים על או"ח סי' מ"ז אות י"ד מ"ש לבאר דכוונת הספר חסידים לא שמחויבות ללמוד בתורת לימוד אלא בתורת ידיעה בכדי לדעת הדינים, עיי"ש, והיינו בכדי לדעת הדינים כדי לקיימם, יעוין מ"ש בזה גם בספר לחם יהודה על הרמב"ם שם ובספר בית הלוי ח"א סי' ו' עיי"ש. ולפי דעת הגאון הגר"ח הלוי ז"ל שהבאתי לעיל באות ג' יוצא דלימודם הוי גם בכלל תלמוד תורה.
והביא דברי הספר חסידים השיורי ברכה על או"ח סי' מ"ז והאריך בביאור הדברים ותמה על כמה מגדולי הפוסקים שדבריו היו בהעלם מהם ע"ש. וכתב ביותר מזה בספרו שו"ת יוסף אומץ סי' ס"ז, ובכלל הדינין שמתיר שתלמוד מתיר שתלמוד ברמב"ם ע"ש והדברים ארוכים ]ובהאמור נסתר כל מה שראיתי שכותב בזה בספר הלל אומר חיו"ד סי' ק"כ עיי"ש[.
(ז) והכהן הגדול מאחיו הגה"צ הבעל חפץ חיים ז"ל בספרו לקוטי הלכות על סוטה שדא נרגא כמעט בכל עיקרה של נהיגת הלכה זאת לאיסור לימוד תורה לנשים בזמן הזה, וכותב וז"ל: ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו וכמאמר הכתוב שאל אביך ויגדך בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים, אבל כעת בעו"ה שקבלת האבות נתרופף מאד מאד וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת יכול להשתתף ועץ חיים היא למחזיקים בה ושכר מצוה מצוה עד אין קץ יעו"ש באריכות דבריו בזה כי נעמו. וא"כ לפי"ז יש מקום לחלק בכזאת גם בנוגע בלימוד תורה של נשים, ולומר, דשכר סגולי אמנם ליכא להם בזה בהיות שאינם מצוים על הלימוד וכדממעטינן ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, דשכר סגולי שייך רק למי שמצווה ועומד על כך דאזי דבק השכר הסגולי בפועל הטוב ומושך על עצמו שפע אלקי וחיות רוחני (יעו"ש באמרי בינה), אבל שכר גמולי שפיר יש גם לנשים בלימוד תורה, דזהו תשלום שכר עבור עשיית טוב וכאילו כביכול עבור עשיית עבדות לה' בהיות שלומדת בכוונה כדי לידבק בתורתו ובכדי לדעת הדרך אשר תלך בה והמעשה אשר תעשה לטוב לה בזה ובבא. ויש לומר דזהו איפוא גם כוונת הרמב"ם במ"ש דיש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, והיינו דאין לה אמנם עבור כן שכר - סגולי אבל שכר - גמולי שפיר יש לה.
מכל האמור התבררה לנו שפיר ההלכה של לימוד תורה לנשים שבכתב ושבע"פ וברכתן על כך וכן ישוב המנהג בזה, באופן שמנהגן של ישראל תורה.אבות וספר מנורת המאור וכדומה כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה דאל"ה עלול שיסורו לגמרי מדרך ד' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו עכ"ל.
גם לרבות בספר אשל אברהם (להגרא"י ניימרק ז"ל) בפירות הנושרין למס' סוטה ד' כ' העיר בנקודה זאת דמאז החל הקטב מרירי של כפירה וחמרנית לשרור ע"פ חוץ והוא צודד נפשות אי אפשר עוד להניח את בנות יעקב מבלי לגדלם על מעיינות התורה והיראה. וכן בספר מאזנים למשפט (להגר"ז סורוצקין שליט"א) סי' מ"ב האריך ג"כ ברעיון זה דעל תורה שבכתב אין שום פקפוק דמותר ללמדן בדור תהפוכות זה שהאמונה אבדה מרוב בני אדם, ואפי' בתורה שבע"פ מותרת ללמוד המסקנא האחרונה בלא קושיות ופירוקים, וההיפך מזה בזמנינו, כל מי שאינו מלמד את בתו דעת ד' ותוכן יהודי מקורי שישמשו כתריס בפני השפעת הרחוב, הרי הוא מלמדה ממילא את אותה התיפלות הממלאה עתה את חיי הרחוב ע"ש. אבל לפלא על שני גדולים אלה שהיה בהעלם מהם דברי החפץ חיים ז"ל הנ"ל ולא הביאוהו כיסוד נאמן לסברתם.
(ח) לעיל בסוף אות ו' ציינתי לעיין מ"ש בספר בית הלוי ח"א סי' ו' בנוגע ללימוד נשים לשם ידיעת המצוות. והנה בספר בית הלוי שם כותב להסביר בכזאת, דגם במצות שנוהגות בהן אין בהן מצות תלמוד תורה כלל כמו דהוי באנשים, דבאנשים הוי הלימוד מ"ע וכמו הנחת תפילין וכשלומד מקיים מ"ע וגם במצות שאין נוהגין בו מ"מ מחויב ללמוד משום מ"ע דת"ת, אבל בנשים אין בלימודם שום מצוה כלל מצד עצמו אלא דמ"מ מחויבות ללמוד המצות הנוהגות בהן כדי שידעו היאך לקיימם. ובזה מבאר זה שהגמ' בחגיגה מחלקת ואומרת אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע, וכן מיישב הא דאיתא בסוטה ד' כ"א דליכא בנשים זכות דתורה דהא לא מיפקדא ועוד כמה מקומות בזה עיי"ש ויעוין מ"ש בדומה לזה גם בספר אגלי טל בהג"ה שבהקדמת הספר, וכן בספר חמדת ישראל ח"א בהקדמת המחבר עיי"ש +למה שציינתי בפנים באות ח' מ"ש האגלי טל בהקדמה בנוגע לחיוב הלימוד של נשים כדי שידעו איך לקיים המצוות שנוהגות בהן, אוסיף לציין בזה מ"ש בזה גם בשו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' שנ"ב, דנוסף למ"ש שמחויבות ללמוד כדי שיוכלו לקיים העשי', וכמו שמחויב לעשות סוכה כדי לישב בה, כותב עוד, דיש לומר יותר מזה, דכיון שא"א שיקיימו העשי' אם לא ילמדו תחילה, ואינו דומה לסוכה שאפשר שימצא סוכה מוכנת, ע"כ חשיב הלימוד תחילת מצות העשי' וכו' ומ"מ חיוב הלימוד משום חיוב עשי' לא מצד חיוב לימוד בעצמותו עיי"ש. אציין גם מה שראיתי כעת בספר שו"ת בית דוד (לייטער) סימן צ"ט שהעלה ג"כ שאין למנוע מלימוד הבנות תורה, אם כי שקיצר בהוכחותיו לכך וציטט בעיקר תקופות שונות שמצאנו נשים חשובות גדולות בתורה ולא נשמע עליהם שום בקורת כיעו"ש, כן ראיתי מ"ש ג"כ בדומה לזה בספר יסודי ישורון ח"א עיי"ש. ובדברי בפנים הובהרו בע"ה פני הדברים.+
ולפענ"ד היה נראה להגדיר ענין לימוד דנשים כדלקמן, ולהסביר עי"ז גם דברי הרמב"ם שבפ"א מה' ת"ת הי"ג שפוסק דאשה שלמדה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, דהנה ראיתי בספר אמרי בינה ח"א בחלק השו"ת שבסוה"ס סי' י"ג שנשאל שם אם יש מקום עפ"י דתוה"ק שאדם ישתף א"ע עם חבירו להמציא לו פרנסתו כדי שיעסוק בתורה והוא יחלוק עמו השכר. ובדברי תשובתו מביא דברי הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעי' א' שפוסק דיכול להתנות כן, ולעומת זה מביא דעת רבינו האי גאון שמובא בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' ק"א שלכאורה דעתו אינו כן, וכדי ליישב הדברים מבאר באריכות שהשכר על פעולת מצוה כפול הוא, שכר סגולי, ושכר גמולי, ועל כן יש מקום לומר דודאי עצם שכר התורה והמצוה הדבק בהפעולה בלתי באפשרות להשתתף הן כי עין לא ראתה ואין מי שיראה רק הפועל והעושה וכו' אולם סוג שכר הגמולי שאינו דבק בהפעולה שפיר.