1. (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:

(ב) נְקם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

(ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:

(ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:

(ו) וַיִּשְׁלַח אתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקדֶשׁ וַחֲצצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:

(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:

(ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:

(ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ:

(י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:

(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:

במדבר פרק לא

2. (י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:

(יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ:

(יב) וְאִם לא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:

(יג) וּנְתָנָהּ ה' אֱלהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב:

(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל איְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלהֶיךָ לָךְ:

(טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחקת מִמְּךָ מְאד אֲשֶׁר לא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:

(טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:

(יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלהֶיךָ:

(יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכל תּוֹעֲבתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' אֱלהֵיכֶם: ס

(יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תאכֵל וְאתוֹ לא תִכְרת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

(כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לא עֵץ מַאֲכָל הוּא אתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: פ

דברים פרק כ

רש"י, שם:

(י) כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו':

3.ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו

ספרי במדבר פיסקא קנז ד"ה וישלח אותם

4. שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י"י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ"ו ה"ז):

רמב"ן, הוספות לספר המצוות, מצווה ה'

5.כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו' הלכה ז'

ונראה לי מה שהרב לא מנאה הוא לפי שזה הוא חלק ממלחמת רשות שכבר מנה

במצות עשה ק"צ. וכבר נתבאר בשורש יא' שאין למנות החלקים.

מגילת אסתר, על השגת הרמב"ן

6. משרשי המצוה לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד, וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום, ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק, והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות, אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו, אבל כשלא השלימו יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהן הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך. וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [כאן], וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל"א, ז'] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו', ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.

ספר החינוך, מצוה תקכז'

7.כתב בעל מגילת אסתר כי הוא חלק ממצות מלחמת הרשות. מדבריו נראה דדין זה רק במלחמת הרשות. ולא ידעתי מנא ליה, כיוון דילפינן ממדין לדורות, ומלחמת מדין היא מלחמת מצוה א"כ גם במלחמות מצוה הדין כן. והר"מ פ"ו ממלכים ה"ז כתב דין זה וסתם ולא חילק נראה ג"כ דאף במלחמת מצוה נוהג זה. ואפשר דתליא בזה לטעם ראשון שכתב הרמב"ן להתנהג בחמלה אף אם אוייבנו וכו' ובמלחמת מצוה לא תחיה כל נשמה, א"כ אסור לחמול, א"כ אינו נוהג דין זה אלא במלחמת הרשות. ולטעם השני שכתב הרמב"ן שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו, א"כ במלחמת המצוה גם כן נוהג.

אך כבר ידעת כי מהטעמים שנותנים לתורתנו הקדושה אין לנו ללמוד דין אם לא בקבלה מרז"ל, ומי עמד בסוד ה' לידע מאיזה טעם, ולכל אחד ינתן רשות לדרוש ולקב לשכר אבל לא להוציא דין. על כן, דין זה צריך עיון ונראה דנוהג גם במלחמת מצוה ואין חילוק.

מנחת חינוך שם

9. (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וַיאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:

(כט) וַיּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה'ַהָאָרֶץ:

(ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלהִים:

(לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂערָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂערָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעל:

(לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לא נֻכּוּ כִּי אֲפִילת הֵנָּה:

שמות פרק ט