המלחמה באלימות: כפרה מעשית במקום ענישה.

המלחמה באלימות: כפרה מעשית במקום ענישה.

נקודה למחשבה: לנכח הקשיים הגדולים של מערכת אכיפת החוק בעברות שכולנו מזועזעים מהם, בעיקר בתחום האלימות ובתחום תאונות הדרכים, אני מבקש להעלות כיוון חדש-ישן להתמודדות. לדעתי, יש בין מרכיבי התשובה היהודיים משום מענה מסויים לבעיות הענישה וההרתעה הסביבתיים.
בימי התשובה שאנו נמצאים בהם, אנו שומעים רבות על מרכיבי התשובה המרכזיים והמפורסמים, הלא הם: הכרת החטא – כלומר הכרת האדם בכל שנעשה על ידו מעשה הדורש תיקון ; חרטה – התייחסות האדם באופן שלילי ומלא צער למעשה שהוא עצמו עשה בעבר ; קבלה לעתיד – כלומר, החלטת האדם לקבל על עצמו אופני התנהגות שיהיו שונים מאלו שנהג בהם עד עתה. לעתים, כשמדובר בעברות שבין אדם לחברו, אנו מודעים לכך שיש הכרח לבקש סליחה מהאדם שפגענו בו, במזיד או בשוגג, וברור לנו שללא אקט זה לא תהיה התשובה שלמה. אולם במקורות היהדות אנו מוצאים דרישה נוספת, שאיננה מצויה בימינו בתחום המעשים הקשורים לתשובה, וייתכן שכדאי לשקול שימוש מודרני באלמנט זה. כוונתי היא לכך, שבעבר האדם החוטא לא יכול היה, בדרך כלל, להסתפק בהבעת צער ו/או חרטה על מעשיו, אלא הוא נדרש להוכיח זאת הלכה למעשה בשורה ארוכה של מעשים ודרכי התנהגות, ורק לאחר מכן היתה תשובתו שלמה. שרשם של הדברים האלו מצוי, כפי הנראה, במערכת הקרבנות שהחוטא היה נדרש להביא לבית המקדש, בזמן שהוא עמד בבנינו. היו אז קרבנות מסוגים שונים, בהתאם לחומרת המעשה, וליכולתו של החוטא. באותם זמנים היתה גם מערכת ענישה של מלקות, ובמקרים קיצוניים במיוחד – אף מיתה בידי בית דין, מתוך מגמה חיובית, לתקן את הקלקול הנפשי שבאדם החוטא, שהתדרדר עד כדי עשיית מעשים חמורים כמו: רצח, ניאוף, וכיוצא בזה.
בזמן הגלות, כאשר המערכות הלאומיות של משפט ומקדש לא תפקדו, העלה רבי יהודה החסיד (אשכנז, המאה ה-12 ) שורה של דרישות מעשיות שהועמדו בפני האדם החוטא הבא לתקן דרכיו. הוא לא הסתפק בחרטה ובקבלה לעתיד, ולא יכול היה – טכנית – להעניש על ידי כליאה וכדומה. עיקרן של הדרישות הללו נגעו לענישה עצמית, הבאה לבטל את ההנאה מהחטא. אולם לחלק מהן היתה גם השלכה חברתית. כך למשל, פסק ר' עקיבא איגר ( 1761-1837 ) למי שבשוגג גרם לתאונת דרכים, בה מצאו את מותם בנו שלו והמשרת שנסעו בעגלה שהוא נהג בה. הרב איגר כתב, שהיות והנהרגים לא השאירו שם ושארית בעולם הזה, יצטרך הנהג הרשלן לעשות זאת במקומם. עליו לשער מהו הסך שהיה אמור להשקיע בבנו במשך כל חייו, ולהעמיד את הסך הזה בתור קרן להחזקתם של בני עניים, לדאוג לכל מחסורם ולהכניסם לחופה וכדו', כאילו הם בניו ונכדיו. באופן דומה עליו לפעול גם בעבור נשמתו של המשרת. זאת, בנוסף לשורה ארוכה של הוראות כיצד עליו לצער את נפשו על מנת למצוא כפרה לעצמו. פוסקים נוספים הלכו בדרכים דומות בעברות שונות ומגוונות.
וכאן אני מגיע לעיקר הנקודה.
אם נהג עבריין, שגרם לתאונה מתוך רשלנות פושעת, ייאלץ לעבור 'דרכי כפרה' הדומים למה שהודגם לעיל, והדבר יפורסם ברבים, ויהווה מחסום בלתי עביר להשתלבותו בחברה – דומני שחלק גדול מהעברות הללו יימנעו. למשל, אם יידע כל נהג, שבמקרה וחס ושלום הוא יפגע באדם אחר, הרי שהוא עצמו – ולא שום חברת ביטוח במקומו – ייאלץ לשאת בכל ההוצאות הישירות והעקיפות הכרוכות בפציעתו של הנפגע, גם לעצמו וגם למשפחתו – עד סוף חייו! – דומני שהדבר יהיה תיקון הגון לעברה שכזו, וישמש גם כהרתעה משמעותית ביותר. אם עוד נוסיף לכך את החובה לטפל אישית, פיזית ממש, בנפגע מהתאונה, להסיעו לאן שיצטרך, להחליף את תחבושותיו וכיוצא בזה ( כמובן, אם הנפגע יהיה מעוניין בכך ), הרי שההתמודדות הישירה עם 'פרי' מעשיו תרתיע נהגים רבים מלקחת סיכון מיותר. הענישה הקיימת היום מנתקת את האחריות הישירה של העבריין לתוצאות מעשהו, ואולי זה גורם נוסף שמסביר את אזלת ידה. הכפרה המעשית המוצעת כאן מהווה תיקון מוסרי וחברתי ראוי לשמו.