בויכוח אינטרנטי שהיה לי פעם עם נוצרי אדוק, טען הלה כנגדי ש"התנ"ך האמיתי שלכם זה התלמוד". לאור הפולמוס המתחולל לאחרונה (שוב) סביב הגישה הנכונה ללימוד תנ"ך, מן הראוי לשאול את עצמנו האם התנ"ך אכן תופס בעולמנו הדתי את המקום הראוי לו - או שמא התורה שבע"פ דחקה את רגליו של ספר הספרים לפינה נידחת בארון הספרים היהודי. לפני ששואלים איך ללמוד תנ"ך, עולה השאלה האם בכלל לומדים תנ"ך, ואם כן - מה התנ"ך מלמד אותנו?
אם נבחן את כמות ואיכות לימודי התנ"ך בעולם הישיבות, חוששני שנקבל תמונת מצב עגומה למדיי. להוציא ישיבות בודדות, התנ"ך אינו כלול בסדרי הלימוד הרשמיים, והזמן המוקדש לו זעום עד כדי לא קיים. לא רק בישיבות החרדיות, אלא גם בישיבות דתיות-לאומיות רבות, אפשר למצוא אברכים וותיקים ואף רבנים, שסיימו את הש"ס ואת מבחני ההסמכה - אולם לא עברו על התנ"ך במלואו אפילו פעם אחת. תלמידי חכמים הבקיאים בנבכי הרשב"א והריטב"א, הקצות והנתיבות, לא יודעים להבחין בין נחום לעזרא, או בין חבקוק לזכריה. עזבו לרגע את השאלה "באיזה גובה" ללמוד את הספרים הללו; אם ה' שלח לנו את אותם נביאים, ואנשי כנסת הגדולה מצאו לנכון לכלול אותם בתנ"ך - האם אין זה מתבקש שעלינו לפחות לקרוא אותם?
למרות שאין עוררין על קדושתה של התורה שבכתב, הגדולה יותר מזו של התורה שבע"פ - איש כמעט אינו משתמש בה כמקור להוראה והדרכה. גם כשמדובר בשאלות אקטואליות של תחיית עם ישראל בארצו, בענייני שלטון, מלחמות, קשרי חוץ ומדיניות פנים, שהתנ"ך הוא המקור היחיד שעוסק בהם במפורט - מעדיפים למדני זמננו לעסוק בדיוקים בלשונם של אחרוני האחרונים, מאשר להצביע על פסוקי התנ"ך כמקור להכרעה. מסירת שטחים זה סימן שכט בשולחן ערוך, ולא מדיניותם של יפתח מול מלך עמון, או שלמה מול חירם; ועלייה חילונית לארץ זה "אורות" מול "ויואל משה", ולא עזרא ונחמיה. נכון, אי אפשר לפסוק הלכה ישירות מתוך התנ"ך. אבל האם הדבר היחיד שאפשר לעשות איתו, הוא להשתמש בו כמקור לוורטים ודרשות משמימות? האם אין סיבה טובה יותר לכך שה' נתן לנו אותו?
בצער רב עלי לקבוע, שספר התורה משמש כיום לא יותר מאשר מוצג ארכיאולוגי, שחוץ מהריטואל הקבוע של דקלום מתוכו כמה פעמים בשבוע, אינו נוטל חלק ממשי בעיצוב אורח חייו של היהודי. שמחת תורה, בה רוקדים ההמונים כשספרי התורה חבוקים בידיהם, מזכירה לי מסיבת יום הולדת שעורכים בני המשפחה לסבא הסנילי, ששוכב כל השנה בבית האבות כאבן שאין לה הופכין, בניסיון לשכנע אותו ואת עצמם שהם בעצם נורא אוהבים ומכבדים אותו. אבל בסוף הסיבוב על כסא הגלגלים, מוחזר הסבא לחדרו וספר התורה לארונו, לשכב שם בשקט ובבדידות, בזמן שהצעירים מנהלים את העולם כמו שהם יודעים. אני מסתכל על אותם הרוקדים, ולא יכול שלא לשאול את השאלה: עם מה אתם רוקדים? מה לכם ולספר התורה? תרקדו עם הגמרא, עם הרמב"ם, עם השולחן ערוך, עם "אורות הקודש" - אותם אתם לומדים, אליהם אתם מתייחסים ברצינות. ספר התורה, וכל שכן הנביאים והכתובים - מה הם בשבילכם?
לא אכנס להסברים היסטוריים או רוחניים על המקור ליחס האדיש והמתעלם שמקבל התנ"ך דווקא מצד העם היהודי. אבל אולי זה בגלל שהוא קדוש כל כך, אלוהי כל כך, שהוא מעורר בנו אי נוחות. נוח לנו יותר עם תורה אנושית, רכה, מתחשבת ומסתגלת כמו התושב"ע, מאשר עם האש השחורה על גבי האש הלבנה של התורה שבכתב. החיים הרבה יותר קלים כשכל דבר נתון לפרשנות ולמחלוקות, ויש "אלו ואלו" ו"שבעים פנים", מאשר כשקול ה' ונביאיו חוצבים להבות בליבות השומעים. וגם את הקב"ה עצמו, קל יותר להפוך לאיזו הפשטה פילוסופית מתוחכמת ומעורפלת, מאשר להתייצב מול האל הגדול והנורא שמתואר בתנ"ך. אולי אנחנו חושבים שהתנ"ך הוא לא ברמה שלנו - אבל האמת היא שאנחנו אלה שרחוקים מהרמה שלו.
אז במקום להפוך את התנ"ך לעוד כמה יחידות בגרות, כדאי שנמצא את הדרך להחזיר אותו למרכז החיים היהודיים, ולהחזיר אותו למעמדו המקורי כדברי אלוקים חיים, כמדריך העליון לחיי הפרט והכלל.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.