דעת ויראת השם

"תחת כי שנאו דעת ויראת ה לא בחרו"(משלי א, כ"ט)

בפסוקים הבאים מתוארת הסיבה בגינה יקראו ללא מענה, ויחפשו ללא מצוא. הסיבה המוזכרת בפסוק זה היא כפולה: שנאת דעת ואי-בחירה ביראת ה. בקטע הבא ננסה להבין מדוע את הדעת שונאים וביראת ה פשוט לא בוחרים, מה הקשר בין שני חלקי הפסוק, ומדוע (גם) הם מובילים לאי מענה ומציאה.

דעת שנואה

כפי שהסברנו בעבר, דעת היא השלב שבו החכמה שהאדם למד, ההבנה שיש לו, משפיעה גם על מעשיו והנהגותיו. דוגמה טובה לכך היא ספרי מוסר, ובתור דוגמה ניקח את ה"מסילת ישרים". יש אנשים שזוכרים ויודעים להסביר היטב את כל השלבים בהתקדמות האדם ע"פ הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), ולחלקם יש גם חידושים והבנות מרתקות במהלכיו, אבל מיעוט מתוכם חי את חייו ע"פ הדרכים שמתווה ספר זה. במילים אחרות: אנשים יודעים וזוכרים ספרי מוסר יותר ממה שהם מיישמים את האמור בהם. תופעה זו בולטת בספרים שאומרים לאדם מה לעשות וכיצד להתנהג, כדוגמת ספרי מוסר, אבל קיימת בכל ספר ובכל ענין שאדם לומד.

אם כך, יש בני אדם (והם אינם מעטים כל כך...) שלא רוצים את הדעת, לא רוצים להפנים את החכמה. על כופר מפורסם מסופר, שכל ליל שבת, אחרי הסיגריה, היה יושב ולומד גמרא כמה שעות. יכול להיות שאותו אדם היה בעל ידע מקיף בתורה וגם בעל יכולת פסיקת הלכה רצינית, אבל הוא לא הפנים את הדברים שלמד, הוא דאג לנתק בין החכמה לדעת.

"ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלֹם" (בראשית ל"ז, ד)

לא רק שאחי יוסף קנאו בו בעקבות העדפת יעקב את יוסף על פניהם, אלא אף שנאו אותו על כך. התורה מסבירה ששנאתם התבטאה בכך שלא יכלו לדברו לשלום. כשאדם שונא מישהו אחר, יהיה לו קשה מאוד למצוא בו דבר טוב, וגם אם יגידו לו דבר טוב על אותו אדם, הוא לא יקבל זאת ולרוב ישתדל לפרש זאת אחרת.

הפסוק שלנו מדבר, אם כן, על מקרה קשה ביותר. לא רק שלאדם לא אכפת מהדעת, אלא שהוא שונא אותה. הסברנו שהשנאה מתבטאת באי יכולת למצוא כל דבר טוב בעניין שאותו שונאים. יש מקום לדיון, האם כל הזמן אנחנו חווים את מה שאנו לומדים ומשפרים את עצמנו בעקבות זאת, או שמא רק בדברים מסויימים. מובנת וברורה האמירה שלא כל לימוד ניתן להרגיש ולחוות, אבל אדם ששונא דעת יגיע לקביעה קיצונית יותר: אין כל ערך בעצם הלימוד.

ישנם אנשים שבעיניהם הלימוד הוא ענין שכלי לחלוטין - "אינטלקט" בלבד. על פיהם, לימוד הוא עיון הגיוני ותו לא, חתירה להגיע לעקרונות ותפיסות ולא יותר. תפיסה זו שולל שלמה המלך מכל וכל. אחת ממטרותיו המרכזיות של הלימוד הוא השינוי המתחולל בנפשו של הלומד, המהלך שקורה לא רק בגמרא, או בשכלו, אלא גם בו - במידותיו, בתפיסותיו, ברגשותיו ובכל חייו. אדם שלא מצליח להגיע לכך זה ענין אחד, אבל כשאדם לא מוכן ללמוד כך, כשבאופן עקרוני הוא סובר שהלימוד לא אמור להשפיע על חייו ואורחותיו, ושאין הוא מסוגל לראות שום דבר חיובי בזה - זה כבר מצב בלתי נסבל. אדם כזה החכמה לא יכולה לדבר איתו, משום שיש לו טעות יסודית ובסיסית ביחסו אל החכמה - שהוא לא מבין שהיא "תורת חיים", משפיעה וקשורה לחייו הוא.

לא רוצה יראת ה

"יראת ה טהורה עומדת לעד..." (תהלים י"ט, י)

פרק י"ט בתהלים עורך השוואה (מצודת ציון:"ולא כן השמש...") בין גרמי השמים, וביניהם השמש("...לשמש שם אהל בם" פסוק ה) לבין מידות ותהליכים בעבודת ה. יראת ה מתוארת ב2 תחומים: טהרה ונצחיות. היראה צריכה להיות, בראש ובראשונה, טהורה. לא בגלל לחץ חברתי, לא מתוך חיצוניות האדם ואפילו לא מתוך פחד מעונש או מלאכים רעים - רק יראה טהורה של האדם עצמו מהקדוש ברוך הוא. בנוסף, היראה צריכה להיות נצחית. בדומה לתיאור של האהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה בטלה לעולם (אבות ה, ט"ז), מתוארת היראה הנכונה כשאינה בטלה לעולם. נראה לי, שהפסוק מנסה להסביר לנו שאם יראת ה שלנו תהיה טהורה, היא גם תעמוד לעד. במילים אחרות, אם האדם חש בשורש נשמתו את הפחד המרומם מפני גדולת הקדוש ברוך הוא, שאפילו את אפס קצהו איננו מסוגלים להשיג, אם היראה הזו היא טהורה - היא גם תשאר לתמיד. ברגע שהאדם מצליח להרגיש פעם אחת יראה אמיתית, אחרי הפעם שבה האדם פתאום חש בכל העוצמה את ה הניצב עליו, הוא כבר לא יוכל לשכוח את החויה הזו, היא תעמוד לו לעד. או בלשון משלו של רבי נחמן (בחיי מוהר"ן): "מי שטעם יין הונגרי, אותו לא יטעו עוד לעולם".

בפסוק שלנו, מסופר ש יראת ה לא בחרו. יראת ה, על פי פסוקינו, היא דבר שניתן לבחור אותו. אדם יכול להחליט שהוא ירא את קונו, שאת חייו הוא חי בצלו האינסופי של בורא העולם וחייו יתנהלו על פי זה. האדם בפסוקינו, למצער, לא רוצה בחיים כאלה, הוא לא בוחר ביראה. קשה לאדם להכניס את עצמו תחת עול מתמיד, בחוויה של יראה תכופה, שכל מעשה צריך לבחון על פי ההשוואה לנצח שמביט עליך, ושכל החיים הם על פי דרכו של הקב"ה. אחד הדברים הקשים לאדם הוא לקחת על עצמו מרות. אנשים הרבה פעמים נאלצים לקבל סמכות של אנשים אחרים עליהם, ולעיתים הם חיים את רוב חייהם תחת אילוצים - אבל אין זה מבחירתם. אדם לרוב לא בוחר מרצונו החפשי להיות תחת שלטון. את יראת ה הם "לא בחרו", כי הם לא רצו לפעול עם תחושת נוכחות של ה, דבר שאינו פשוט כלל.

בסופו של דבר, שנאת הדעת בלימוד (חוסר הרצון להרגיש אותו) ואי הבחירה בחיים של יראת ה, קשורים אחד בשני. כשאדם רוצה ללמוד בלי להרגיש, וגם לא רוצה לחוש את יראת ה, אלו שני צדדים של אותו המטבע. כשאנשים לא רוצים לערב את עצמם בתוך מה שלומדים, לא רוצים לחוש את הרבדים העמוקים של החיים, לא פלא שהם גם לא מוצאים אחרי זה את החכמה, כי אין להם את הכלים למצוא אותה. אדם יכול להסביר לך את עקרונות לימוד התורה על פי הריה"ל ועל פי הרמב"ם, אולי גם להסביר לך עשרה הבדלים בין יראת ה על פי הרב קוק לבין היראה על פי ה"מכתב מאליהו", אבל הוא מעולם לא חש את הדרכים האלה, מעולם לא התנסה בחוויה של דעת בלימוד, אף פעם הוא לא חש בעצמותיו את גדולת ה, וכשהגיע הרגע בו היה זקוק לעשות את המסע בעצמו - לא היתה לו היכולת.

יש פה תוכחה קשה לכל אחד מאיתנו: עד כמה אנחנו מוכנים רוצים, בוחרים ושואפים לחוש את הלימוד שלנו ולקבל עלינו עול מלכות שמים, או בקיצור, לערב גם את הנפש שלנו.