דברים שבלב בגיור

מבוא

ברצוני לדון בנוגע לגיור גרים שאומרים בשעת הגיור שהם מקבלים תורה ומצוות, אבל ידוע לנו שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות. כוונת הדברים היא, שיש כאן אומדנא דמוכח שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. מוקד השאלה היא, בנוגע לדין דברים שבלב בגיור.

אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות

נפתח עם דברי שו"ת אחיעזר (חלק ג, סימן כו). לדעתו, בגרות לא שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. גרות שונה מכל הקנינים, שבכל הקנינים אם אין אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב שלא הוי דברים. בגרות אם באמת התכוון לדבר אחר, ולא התכוון לגיור, הגיור לא חל, כיון שלבו בל עמו.

נראה לי, שמשמע מדברי שו"ת אחיעזר, שאפילו אם בית הדין לא יודע את כוונתו, אך הגר יודע שבשעה שטבל לא היה כוונתו לקיים את המצוות, מבחינתו אינו גר, ויצטרך גיור מחדש. בדרכו הלכו שו"ת בית יצחק (חלק יורה דעה, חלק ב, סימן ק) ושו"ת מנחת יצחק (חלק ו, סימן קז). יש חידוש גדול בשיטתם דברים שבלב אינם שייכים במקרה של גיור. הם הבינו שדווקא בדברים שבין אדם לחברו, שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. הגיור הוא תהליך שקשור בינו לשמים, ולכן בזה לא שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. רחמנא ליבא בעי. ואם הגר יודע שלא היה לבו עמו, יצטרך גיור מחדש. יש להם עמוד חזק מן הראשונים שגם הוא סובר שדברים שבלב הוי דברים כשמדובר על דינים שבין האדם לשמים (עיין במאירי, מסכת קידושין מט, ע"ב, ד"ה אף על פי שפסקנו וכו').

אין ברצוני להיכנס לדיון האם יש לפסוק כדברי שו"ת אחיעזר בנוגע לחידוש זה. כיון שאנחנו דנים במקרה שיש אומדנא ברורה שבכוונת הגר שלא לשמור תורה ומצוות, ובמקרה שיש אומדנא ברורה אחרונים רבים נקטו שהגיור לא חל.

שו"ת חלקת יעקב (יורה דעה, סימן קנ) כתב דברים נחרצים שגר המתגייר שמקבל עליו את המצוות, אבל ידוע באומדנא ברורה שאין בכוונתו לקיימן, הרי גיורו לא חל. לדעתו, אין לגייר אשה שבעלה לא שומר תורה ומצוות, כיון שידוע שהיא בוודאי לא תשמור תורה ומצוות. אלו עיקרי דבריו:

א- הצורך בקבלת מצוות בפני בית דין הוא לעיכובא. כך היא גם דעת הרמב"ם.

ב- קבלת מצוות כשיודעים שהמתגייר מצחק בפנינו, ואין בכוונתו לקיים את המצוות, אינה נחשבת כקבלת מצוות.

ג- התוס' (מסכת חולין ג, ע"ב) ביארו שהטעם שהכותים אינם גרים - למ"ד שהם גרי אריות - הוא משום שלא התגיירו לגמרי. כלומר, לא היתה קבלה בלב שלם, אפילו שהם הצהירו במפורש שמקבלים את המצוות היה ידוע שאין בכוונתם לקיים אותן.

ד- כל האחרונים שהקלו לגייר נשים שמתגיירות לשם אישות, עשו זאת במקרה שיש לחשוב שבכוונת המתגיירת לקיים מצוות.

גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בספר "משא עובדיה", עמ' תלח) סובר כמובא לעיל, שאם ידוע שאין בכוונת הגר לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל:

ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור ע"י אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור, יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום- וודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים, כל דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך הו"ל כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב... וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין... מיהו לעניין דיעבד שכבר קבלו גרים כאלה, יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק ע"ד האומר: 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצוות בפועל, אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אע"ג דלבסוף אתגלי בהדייהו, דינם כישראל מומר, שאע"פ שחטא ישראל הוא...

לדעת אחרונים אלו, אפילו שדברים שבלב אינם דברים, בכל זאת אם יש אומדנא ברורה, הרי זה נחשב דברים שבלב ובלב כל אדם, ובכה"ג לא אומרים דברים שבלב אינם דברים.

כמובן, שעוד אחרונים רבים הלכו בגישה זו שאם יש אומדנא ברורה, הגיור לא חל. עיין בספרי "גר המתגייר", עמ' 159-166.

ונציין שהרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (חלק א, יורה דעה, סימן יב) נקט שאפילו במקרה שלא הוי דברים שבלב ובלב כל אדם. כלומר, במקרה שאין אומדנא ברורה שאין בכוונת הגר לשמור תורה ומצוות, אלא יש רק מקום להסתפק בכך, אז אם לאחר גיורו לא נהג כמנהג ישראל, הרי יש ספק בגיורו.

הכותב אורי בצלאל פישר הוא מרבני דרך אמונה

אפשר לשלוח הערות לאימייל: ori.bezalel@gmail.com