אחד הנושאים החמים בציבוריות הדתית-לאומית הוא דילמת גיוס בנות דתיות לצה"ל. הנושא עלה לאחרונה לסדר היום בתקשורת, בכנסי רבנים, בישיבות מחנכים, בפורומים שונים ובדיוני סלון בלילי שבת הארוכים. לפנינו סוגיא נוספת החוצה את ה'מיגזר' הדתי-לאומי, והוא משיק לסוגיות אחרות הקשורות למעמד האשה והמשפחה במחננו. למען האמת, עלתה במחשבה תחילה להתעלם מן הנושא, שכן 'אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר' (משנה, כלים יז,טז). סו"ס אין חובת גברא לכתוב על כל נושא שבעולם. אעפי"כ לבי לחש לי: צריך לכתוב, לא תוכל להתעלם, גם אם העמדה עמומה ולא חד-משמעית, גם אם היא שנויה במחלוקת. אשנס איפוא את מקלדתי ואען ואומר;
והרי העובדות
היכרותי עם הנושא 'מקרוב' היא דרך דיווחי תקשורת בלבד, כולל עמדות רבניות וחינוכיות המהדהדות בטווח קליטתי. מהם אני למד כי תופעת שירות צבאי לבנות דתיות גוברת והולכת, ומדי מחזור מתגייסות יותר ויותר בנות דתיות. קיימים גם מוסדות חינוך המכוונים את בוגרותיהם למסלול זה. יודעי דבר מצביעים על כך שהצבא מקדיש אמצעים ומאמצים מרובים לשכנע, תוך הצגת תנאי שירות מותאמים. הוא מעונין בחומר אנושי איכותי, וזה כשלעצמו כבר קורץ וטופח על האגו הקבוצתי. אך גם ללא פיתויים ושיווק ממוקד, כך מדווחים, בנות רבות רואות בשירות במדים - בניגוד לשירות הלאומי - מימוש אישי עצמי מועצם בצד תרומה חשובה לאתגר הבטחוני הנמצא בראש סדר העדיפות הלאומית. זו תמונת המצב העובדתית, ואי אפשר שלא לכורכה עם סוגיא רחבה יותר: מעמד האשה בכל פינות החיים, כולל פריצת סייגים רבניים או מסורתיים, שהפכו ל'עובדות עובדתיות'.
מנגד, קיימות 'עובדות עובדתיות' מנוגדות, ברורות למדי; (א) החלטות הרבנות הראשית, ופסיקות רבנים רבים מחוצה לה, כולם מן ה'מיגזר', האוסרים שירות צבאי וטעמם ונימוקם עמם, ואין כאן מקום לפורטם. (ב) אלטרנטיבה תרומתית ביותר במסגרת השירות הלאומי, לגווניו ולמסגרותיו. (ג) עדויות 'מן השטח', ומסברא, על מיפגעי צניעות ואווירה מתירנית האופיינית למחנה צבא.
כל הנ"ל 'על השולחן' ומה יעשו רבנים בעלי דעה ודיבור?
דיעבד
אני מציע בזאת לעמיתיי ורעיי הרבנים לא לנקוט אמירות חדות והחלטיות נגד, ולא לנופף באיסורי וחרמי; זה לא נכון חינוכית ותכליתית וגם לא הלכתית. אני מציע לעמיתיי ורעיי לאמץ את עמדת מחנכי ומחנכות האולפנות לבנות אשר, כפי שהבנתי, קוראים וקוראות את מפת המציאות העובדתית ונוטים לסייע בדיעבד בהנחיות, בעצה ובהדרכה.
מילת המפתח בסוגיא זו, ובסוגיות רבות החוצות את המחנה הדתי-לאומי, היא 'בדיעבד'. 'דיעבד' איננו רק התייחסות לאחר מעשה ולימוד סניגוריה או קטיגוריה לאחור. 'דיעבד' מסוג זה - לאחר מעשה - הוא אופייני לשאלות הלכתיות פרטיות; מה לעשות בדיעבד עם צלחת בשרית שהגישו עליה בורקס גבינה חמים? מה יעשה בדיעבד מי שאינו זוכר אם אמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון? מאידך, סוגיא דיעבדית ציבורית זוקקת התייחסות הלכתית עתידית מתוך השלמה - לפחות לפי שעה - עם המציאות כפי שהיא.
לא למהדרין
כל מי שעוסק בפסיקה יודע כי שיקול מצבי 'דיעבד' הוא נקודת מפתח, וממנו נגזרים עמדות הלכתיות לרוב. למרחב דיעבדי כזה נכנסות לא מעט שאלות ודילמות כמו בתחום הגיור, הפמיניזם ומעמד האשה, צניעות ומתירנות, היתר המכירה בשמיטה, המכינות הקדם-צבאיות, תרבות טיולי חו"ל וכיו"ב. גם שאלות על שירותי המדינה בשבת - כולל רפואה ובטחון, אספקת מים וחשמל, ניהול בית מלון או תעשייה וכד' - כל אלו נוגעות ונגועות במציאות דיעבדית של חברה מעורבת דתית-חילונית. אלו הן עובדות חברתיות בנות ימינו וזמננו, ואל להם לרבנים להלחם במציאות. תפקידנו לשנות אותה בחינוך ובהסברה.
ניתן להעלות בקנה אחד את כל שאלות ה'דיעבד' הללו, ובכללן גיוס בנות דתיות לצה"ל, ולתת לכולן תשובה הלכתית אחידה, מודולארית: לא למהדרין! מושג זה מוכר היטב בתחום הכשרות, וכולנו חיים אתו. מי שמקפיד - תבוא עליו ברכה, ומי שלא - שיהיה בריא! למרות התייחסות 'דיעבדית' כזו למזון 'לא למהדרין' - לא נמנעות כל הרבנויות בישראל ובעולם להקדיש מאמצים מרובים לטפל בכשרות זו, ה'לא-מהדרין'. אדרבא, דומה שחלק ניכר מן המאמץ הכשרותי מושקע דוקא בגיזרה הבלתי-מהודרת, הדיעבדית.
לפיכך, משבח אני את ראשי האולפנות והמחנכים/ות המֵישירים מבט אל המציאות. הם מכוונים את הבנות לשירות לאומי כסוג א', כעין 'מהדרין', אך אינם דוחים באמת הבנין את הבלתי-מהודרות, החפצות לתרום במדי צה"ל. להן מציעים קורסי הכנה מתאימים. שתהיינה בריאות!