יש כנראה משהו מיוחד בחודש חשוון. לא מעט אישים בולטים בעם ישראל הלכו לעולמם בחודש זה, צדיקים יותר או פחות, בדרך הטבע או בידי אדם. השבוע חלו ימי פטירתם של רבי שלמה קרליבך והרב מאיר כהנא, זכרם לברכה. למרות השנים שחלפו מאז מותם, ולמרות מעמדם הממסדי השולי למדי, נראה שהרב כהנא והרב קרליבך הטביעו את חותמם על המציאות והנציחו את זכרונם, יותר מאשר הרבה אישים גדולים וחשובים.
מתוך הרשימה הארוכה של נשיאים, ראשי ממשלות, רמטכ"לים וחברי כנסת, שכיהנו במדינה מאז היווסדה, מעטים מאד מוכרים לציבור הרחב, ומעטים עוד יותר משמשים כסמל ומופת למשהו. הרבנים כהנא וקרליבך, לעומת זאת, לא רק מוכרים וידועים היטב; הם הפכו לסמל, למותג, לארכטיפ. המושגים "מנייני קרליבך", "מוזיקת קרליבך", "כהניסטים" ו"כך'ניקים", חיים וקיימים עד היום, ועומדים במרכזם של פעילות ענפה ודיונים ערים. אנשים רבים מזהים את עצמם כשייכים לזרם של הרב קרליבך או הרב כהנא, ומעצבים את חייהם באופן התואם לאידיאלים שייצגו. למעשה, הם מסוג הדמויות הקרובות ביותר לאותם גיבורים מיתולוגיים, שהפכו לאלים לאחר מותם - במובן של אידיאה מוחשית המספקת השראה, וניתנת להערצה וחיקוי, או לתיעוב וסלידה, אבל לא להתעלמות.
ומה שמעניין הוא, שלמרות ההבדלים בין הרב כהנא לרב קרליבך, הרי שדבר אחד היה משותף לשניהם: הקיצוניות. ר' שלמה נטה בקיצוניות לצד האהבה והחסד, ואילו הרב כהנא נטה בקיצוניות לצד הגבורה והדין. אותה קיצוניות הפכה אותם באופן צפוי לדמויות שנויות במחלוקת, ועוררה כלפיהם ביקורת חריפה, שחלק גדול ממנה היה מוצדק. אבל קיצוניות זו היא גם שהעניקה להם את מעמדם המיוחד, והפכה אותם לארכטיפים בני אלמוות בפנתיאון של עם ישראל.
אלמלא הקיצוניות, לא חסרים לנו זמרים ומלחינים מוכשרים, וגם לא מנהיגים פוליטיים כריזמטיים. מה שייחד את השניים הללו היה הליכתם עד הסוף עם הדרך שלהם, ללא מורא וללא פשרות. ועצם ההליכה הזו, בדרך ברורה וחד משמעית, היא לכשעצמה מרוממת את האדם והופכת אותו מנפעל לפועל, וממושפע למשפיע - ולא משנה לאן היא מובילה. למעשה, אם נבחן את גדולי האומה והאנושות לאורך ההיסטוריה, נראה שמבין אלה שהשאירו רושם לדורות, רובם היו קיצוניים בצורה כזו או אחרת. חלקם הביאו ברכה לאנושות, וחלקם הרס וחורבן, אבל כולם הגיעו לאן שהגיעו בזכות נכונותם ללכת עד הקצה ולא להירתע.
בדורנו לא אוהבים קיצוניים וקיצוניות. דרך האמצע, שביל הזהב, איזון והכלה, הם הערכים עליהם מחנכים הורים, מורים ורבנים את תלמידיהם. יש בכך מן האמת, כמובן. אדם קיצוני הוא אדם מסוכן, המאיים על הסדר הקיים ועל שלום הציבור. ריבוי קיצוניים בחברה, הוא מתכון בטוח לאלימות והרס. אבל מצד שני, חברה בלי קצוות, בלי אנשים יוצאי דופן המבטאים את האידיאלים בטהרתם - היא חברה עדרית, מנוונת, אפרורית וחסרת חזון. הכבשים פוחדות בצדק מהנמר, אבל גם לנמרים יש תפקיד חשוב בעולם. וכמו שאמר הרבי מקוצק: באמצע הדרך צועדים סוסים וחמורים, בני אדם צועדים בשוליים.
לא מומלץ לחנך את כולם לקיצוניות, אבל אסור גם לשלול כל צורה של קיצוניות. מידת התפארת, המבטאת את האיזון וההרמוניה, היא מידה חשובה - אבל מידות החסד והדין המרכיבות אותה, חשובות גם בפני עצמן, כשכל אחת מהן מתבטאת בטהרתה. אי אפשר לעם ישראל אם כולם יהיו קרליבך וכהנא, אבל גם אי אפשר לעם ישראל בלי שיהיו בו קרליבך וכהנא. מן הראוי להכיר תודה לשני גדולים אלה, על מה שנתנו לנו ולימדו אותנו, לקבל את הטוב שבהם ולכבד את זכרם - שיישאר עמנו אחרי שהרבה פשרנים בינוניים וממוצעים יישכחו מן העולם.