בואו נדבר על זה. בואו נדבר על היציאה מהתיבה - שכמעט כל פעם מובילה לאותה תוצאה הרת אסון. בואו נדבר על היציאה החוצה, מהמקום החם, המחבק, האוהב. המוגדר. שכמעט תמיד טומן בחובו- טרגדיה כלשהי.
אבל כמו שאנחנו נוטים לדבר על בפרשת נח, על הכל, חוץ מאשר על נח שמתגולל ביין מחוץ לתיבה, כך אנחנו אוהבים לדבר על הכל, רק לא על הרגע שאחרי.
אבל בעצם... בעצם זה הרגע שעליו צריך לדבר יותר מכל. רגע המשבר שאחרי היציאה מן התיבה. הרגע שבו אנחנו מסיימים את המסגרת העוטפת. בין אם זו הישיבה, המדרשה, בית הספר, העבודה. ואפילו, ההדרכה.
אנחנו טובים בהתנהלות בתוך המסגרת המוגדרת. קצת כמו נח- אנחנו יודעים להאכיל כל חיה, בשעה שנוח לה, שטוב לה. יודעים לסדר הכל במסגרות- קומה ראשונה לזבל, שנייה לבהמות וכו'.
אבל מה קורה רגע אחרי שיוצאים מהתיבה? נוטעים כרם, שותים ומתגוללים באוהל? אולי עדיף שנלמד מנח, ונחשוב איך בפעם הבאה שנצא מהמסגרת, מהתיבה האישית שלנו, נצליח לא לאבד את הראש במסגרת חיפושינו אחר מסגרת חדשה, שתחזיק אותנו?
איך עושים את זה, אתם שואלים? אני חושב שהצעד הראשון הוא להתייחס בכלל למציאות הנפילה שלאחר הורדת המחיצות- היציאה מן התיבה. לא להתכחש, לא להסתנוור מהנחת והשלווה ההווים. לדעת שהעתיד צופן בחובו יציאה מן התיבה, ולהזכיר את זה לעצמנו כל יום.
דבר שני- לא רק חושבים ומתייחסים, אלא גם מדברים. בואו נדבר על זה. לדבר ולפתח עם הסביבה את הכלים האישיים, הנכונים לנו על מנת להתגבר על הנפילה שלאחר היציאה מן התיבה הגדולה.
לתגובות - Yoel.fra@gmail.com