בספרו "האדם מחפש משמעות", מתאר ויקטור פרנקל את הסבל שחווה במחנות הריכוז בזמן השואה. אחד הקשיים הגדולים ביותר היה ההתמודדות עם הרעב. לדברי פרנקל, הקושי הגדול היה לא רק בייסורי הרעב עצמם, אלא בכך שהללו לא אפשרו לאדם לחשוב על שום דבר חוץ מהרעב; הם השתלטו לא רק על הבטן, אלא על המוח, וכאשר המוח נכבש, כבר אין דרך להימלט מהסבל.
ב"ה, אנו לא חיים כיום במחנות ריכוז, ואין מה להשוות בין מצבנו עכשיו למצב דאז. אבל בימים אלה, כשחרב הקיצוצים והגזירות הכלכליות מתנופפת מעל ראש הציבור, ניתן לראות כיצד ייסורי הבטן עולים ומשתלטים על המוח. אדם השרוי במצוקה כלכלית, שאינו יודע מהיכן יגיע לחמו, אינו מסוגל לחשוב על שום דבר אחר חוץ מכסף. הדאגה הכלכלית מלווה אותו בשכבו ובקומו, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך. במצב כזה, אין לו פניות נפשית להעסיק את מחשבתו בנושאים רוחניים או מחשבתיים יותר; עד שלא מספקים את הצרכים החומריים, הנמצאים בבסיס הפירמידה, אי אפשר להתפנות לצרכים הרוחניים שבקודקודה. וזה לכשעצמו מהווה חלק ניכר מהסבל - חוסר האפשרות לסלק אותו ממחשבתך, ולמקד אותה בדברים אחרים, נעימים יותר. אם אין קמח, אין תורה.
אבל מצד שני, חשוב לזכור גם את החצי השני של המשוואה: אם אין תורה, אין קמח. אם האדם שקוע כולו בחומריות, ואינו מקדיש תשומת לב לנשמתו, לצד הרוחני שבו - איך יוכל לצפות לישועה מלמעלה? על האדם מוטל לפרוץ את מעגל הקסמים בין הבטן לראש, והדרך לעשות זאת היא באמצעות שחרורם של הראש והמחשבה. המצב הכלכלי אינו בשליטתנו, והיכולת שלנו לשנות אותו מוגבלת למדיי, מעבר להשתדלות שכל אחד עושה לפרנסתו. לעומת זאת, מחשבתו של האדם נמצאת ברשותו, ואם ירצה יוכל להפנות אותה לאפיקים חיוביים. אם המחשבה תשתחרר מכבלי החומר, ותכוון את עצמה כלפי מעלה, יהיה לה הכוח לעצב את המציאות כך שגם המצב החומרי ישתנה. תחשוב טוב - יהיה טוב!
בניגוד לייסורי הרעב המוחשיים, הרי שהדאגה מפני העתיד הכלכלי נמצאת במידה רבה בראשו של האדם ובדמיונו. האדם שומע חדשות, קורא עיתונים, ודמיונו מצייר לו עתיד שחור משחור וקשה מנשוא. אולם אם יתעלם האדם מדמיונות העתיד, ויחיה את הרגע העכשווי, הרי שבד"כ ברגע זה עצמו אין שום סבל או קושי מיוחד. הפחד מהעתיד מבקש לחנוק גם את ההווה, ובכך הופך לנבואה המגשימה את עצמה. על האדם להזכיר לעצמו שהעתיד אינו אלא אשליה: "העבר - אין, העתיד - עדיין, וההווה - כהרף עין, דאגה מניין?", כלשון הפתגם החסידי. אין זה אומר שצריך להגיב באדישות ולא להתכונן כראוי לקראת הבאות, אבל אסור לתת לדאגות ולפחדים, שלמעשה אינם אלא דמיונות, להסיח את דעתנו מהעיקר - מהשאיפות הרוחניות ומהתפקידים האמיתיים שלנו.
יהודי מאמין אינו מסתכל רק על התופעות החיצוניות, ואינו מנסה לנשוך את המקל המכה אותו, אלא מחפש את השורש הרוחני של העניינים. הניסיון בו אנו עומדים עכשיו, הוא לא לחפש אשמים ולהתלונן על הממשלה, אלא להתחזק באמונה ובביטחון. האם אנו אכן חיים את האמונה, שמזונותיו של אדם קצובים לו מלמעלה, ושאיש לא יכול לקחת ממנו יותר ממה שנגזר לו? האם אנו מאמינים שהקב"ה זן ומפרנס את העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים, ושהוא יכול להעניק לכל אחד מאיתנו שפע בלתי מוגבל, בלי קשר למי שעומד בראש משרד האוצר? האם אנו באמת חיים את הפסוקים "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב"? אם כן, הרי שמטרתנו צריכה להיות התחזקות ברוחניות ובעבודת ה', ושחרור הרוח מהשעבוד לדאגות החומריות. לא הפגנות ושביתות ישנו את המצב, למרות שגם הן חשובות, אלא המחשבות והתיקון הפנימי שלנו, שמתייחס לדברים בשורשם, ולא לגילוי החיצוני שלהם.
אם אין תורה, אין קמח; ובע"ה כאשר נחגוג השבוע את חג מתן תורה, ונקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, נזכה גם לצאת בזכות זו מהמיצר הכלכלי.