היו שנים שהימים הנוראים היו התעסקות שלמה. שעות בבית הכנסת, תפילות מתוקות, דבקות של התבוננות פנימית. לקחנו כמובן מאליו שנשמע מאה תקיעות בלא הפסק, שנקרא ספר מעורר בין גברא לגברא, שתפילת הנעילה תהווה שיא לתהליך של ארבעים יום. הטלית מעל הראש, והעולם - אין. הבטנו בזלזול בבתי הכנסת השכונתיים, בהן הכוונה ברצפה, ההיכל מלא בדיבורים שהשתיקה יפה להן, והתפילה, ה׳ ירחם, ״בעל-בתית״. ברחנו אל שמורות הטבע של התפילה – בחיק הישיבה והמדרשה, בערבות אוקראינה או במנין החסידי שקיפץ משך שעות. נוהים אחר בעלי התפילה שמחזיקים את המפתחות לליבנו, שיודעים לעמוד בנקרת הצור ולעכב את נעילת השער, כך שלחישותינו הכמוסות ביותר יוכלו להשתחל פנימה...
והיום? בתינו הומים מתינוקות. להכנה לא היה זמן, והנה הגיע היום הגדול - והילדים רצוא ושוב, נכנסים ויוצאים מבית הכנסת, ואנחנו אחריהם. נכנסים להיכל –חוששים שירעישו; יוצאים ממנו – ומתגעגעים לשוב. נהיינו בעלי-בתים, ולאלוהי הבמבה פתרונים. ״מטופלים״, הגמרא קוראת לזה. הורות היא זכות אדירה, שאינה מובנת מאליה, אך הימים הנוראים אינם כשהיו. ואיך תחל שנה וברכותיה?
תפילת חנה
את הלכות התפילה וכוונותיה לימדה אותנו חנה (ברכות לא, א). אשה אחת אמיצה התגנבה אל הקודש ושפכה את ליבה נוכח פני ה׳. תפילתה היא הדגם לתפילה עוצמתית, אישית, משכרת. לא בכדי אנו מספרים את סיפורה בפתח השנה החדשה.
אך מה עם תפילת פנינה? מן הסתם גם לה היה מה לומר. האשה השנואה - תפילות אינסוף שביקש ליבה להגות. לאהבת אלקנה. להצלחת ילדיה. לתיקון הכעס. להודאה על הטוב. אולי אף על חנה ביקשה להתפלל. אך לפנינה לא היתה ההזדמנות. התפילות שקיננו בליבה לא מצאו פנאי להסתנן החוצה. שמא קינאה בצרתה גם על היכולת לבוא אל הקודש, לדבר על ליבה בפני בוראה, ולהתפלל פנויה מילדים? ופנינה, ללא פנאי ופניות, איך תתפלל? ועם הזמן לא רק התפילה נשכחה, אלא גם טעמה. אף הגעגוע אליה נשכח. והלב מתגונן ומתקשח. הציפיות כה נמוכות מהעלייה לרגל למשכן, שכבר עדיף לא לצפות. ככה זה בעלי-בתים. ככה זה אנחנו.
האתגר של אלקנה
דורות על גבי דורות זכו יהודים לתפילת חנה בימים הנוראים. כלומר, אלה שאינם מטופלים בילדים, שאינם פנינה. למצער קיימנו את עצת פרעה ״לכו נא הגברים עבדו את ה׳״ (שמות י, יא). ברוך אלוקינו שבראנו בדור בו שני בני הזוג מבקשים לבוא אל הקודש, כל זוג בדרכו. אתגר התפילה בימי הורות הוא אתגר זוגי. זה מאות בשנים נקטינן שנשים נכנסות בחיוב לשמוע קול שופר (מהרי״ל הלכות שופר) ותפילות מוסף ונעילה של הימים הנוראים דרחמי נינהו חלים על שני בני הזוג כאחד (יביע אומר ט, או"ח קח אות נו). ולא רק הוא רוצה להתפלל כמו בישיבה, אלא גם היא כמו באולפנה ובמדרשה. כך מתפתחים להם משאים ומתנים ופתרונות שלא שערום אבותינו. מי משכימה לותיקין ומי לוקח אחריות באחד משני ימי החג. מי מוצא שמרטף (בהבלעה) ומי זכה לסגולת הסבים והסבתות, ועוד כהנה וכהנה. אלו כולן דרכים לפלס דרך לתפילת חנה, תפילה אישית ומתוקה, גם עבור פנינה. וברוב המקרים הכדור במגרש של אלקנה. בפעולה משותפת חותרים חתירה תחת כסא הכבוד בכדי שיוכלו כל אחד לעמוד בדד אל מול קונו (וקונה).
ילדינו עורבים אותנו
אבל אולי פנינה באה ללמדנו הלכות תפילה משל עצמה. תפילת מבוגרים מטופלת, עם הילדים והתינוקות בבית הכנסת. הרי בבחירת שליח הציבור הראוי לימי התעניות והעתירה, קובעת הגמרא שדווקא בעל התפילה המטופל בילדים הוא זה שתפילתו תישמע (תענית טז ע״א; ערוך השלחן תקע״ט, ד). ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, בעומדנו כולנו כאחד בפניך. את הסוד הזה לימד הקב״ה את ישראל כאשר ציווה עליהם להביא ערבון לקבלת התורה. בני ישראל חשו לשלוף את זכות האבות: ״אבותינו עורבים אותנו! [דוחה אותם] הקב״ה: אבותיכם יש לי עליהם. נביאינו ערבין לנו! אמר להם: יש לי עליהם. אמרו: הרי בנינו עורבים אותנו! אמר הקב״ה: הא ודאי ערבים טובים – על ידיהם אתננה לכם״ (שיר השירים רבה א, ג). ברגע הדין, בעומדנו נמדדים על חיינו עם התורה, עלינו להביא את ילדינו פנימה לתוך ההיכל, ועימם את הוריהם. חנה, פנינה ואלקנה גם יחד
הוציאו כל תינוק מעלי?
אבל לשם כך גם תרבות בית הכנסת שלנו צריכה להשתנות. ברבים מבתי הכנסת שוררת ההנחה שהילדים הם המונע הגדול לתפילה בכוונה. מהרסי יראת הדין, מחריבי היציאה ידי חובה, גורמי ההפסק הגדול והנורא. ואין רגע חריף יותר מאשר הרגעים של התקיעה בשופר. הצורך לשמוע את התקיעות, הרצון לשקט המאפשר שמיעה חיצונית (של השופר) ושמיעה פנימית (של הלב הנשבר והמתעורר שלנו). מתח זה גורם לקהילות רבות לפנות לדרך של ״הוציאו כל תינוק מעלי״. קושי גדול עוד יותר עולה להורים המבקשים לשמוע מאה קולות מבלי הפסק, כאשר סביבם ילדים הצריכים להם. כיצד ניצור משכן תפילה בו נקהיל את האנשים הנשים והטף, מבלי להתפשר על היכולת לקיים תפילה בכוונה וקיום מצוות היום כהלכה?
הדרך ארוכה ופתרונות רבים מוצעים בקהילות שונות ברחבי הארץ. זו כבר לא התפילה של ימי נעורינו, אך עם ילדינו לצידנו לעיתים היא עוצמתית אף יותר. כך גם אנו בקהילתנו מנסים לכונן תפילת פנינה מסוג חדש. אנו מזמינים את הילדים והטף לעמוד קרוב קרוב, אלינו ואל השופר, באומרנו: ילדינו ערבים אותנו, אנא תן לנו שנה טובה. ובטרם נתקע הנהגנו לומר כוונה קצרה בטרם התקיעות, מייסודו של ר׳ יוסף חיים, ועליו הוספנו כוונות הראויות להורים בני דורנו. ואנו תקווה שרבונו של עולם עונה לנו: הא ודאי ערבים טובים, והורים טובים. על ידיהם אתננה לכם.
כרחם אב על בנים
כוונה קצרה להורים המטופלים בילדיהם לאומרה בטרם התקיעות:
״אשרי העם יודעי תרועה. הרינו מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה לשמוע קול שופר. והרינו מודיעים בזאת כי כוונתנו לשמוע את כל קולות השופר הן דמיושב והן של תפילת לחש והן של החזרה בלא הפסק כלל.
ואף אנו מודיעים שכל קולות של אותם שעיניהם בנו תלויות, ילדינו וכל אדם הזקוק לנו בשעות אלה, אין קול תרועתם ואנחותיהם וכל קול שלהם ושלנו בעקבותיהם בחינת הפסק כלל כי אם כל מעשינו בכדי לשמוע את כלל הקולות בהם ציוונו בוראנו לשמוע ולהיענות להם.
ועל ידי כך נזכה לקיים מצוות עשה לשמוע קול שופר. לעורר רחמיך כרחם אב על בנים, וללכת בדרכיך כאיש אשר אמו תנחמנו. ויהי רצון שכל תפילותינו ותרועתינו ייענו, להיות שעה זו שעת רחמים ועת רצון מלפניך, למתק כל הדינים ולהגביר החסדים לנו ולכל ישראל ולכל תבל ארצך. וכן יהי רצון ונאמר אמן.״
הרב מישאל ציון הוא מנהל תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, ומראשי קהילת קלוזנר בירושלים וחבר ברבני בית הלל