שנת שמיטה יכולה להיות שבת ויכולה להיות קורונה

קיים דמיון רב בין מצב השבת למציאות הקורונה, פרשת בהר-בחוקותי פורשת בפנינו את מצוות השמיטה. השאלה האם השמיטה תהיה יותר שבת או יותר קורונה תלויה מאוד בשאלה כמה מתכוננים אליה. היא יכולה להיות שבת למתכוננים וקורונה ללא-מתכוננים

חדשות כיפה שלומית פיאמנטה 05/05/21 14:56 כג באייר התשפא

שנת שמיטה יכולה להיות שבת ויכולה להיות קורונה
אילוסטרציה, צילום: שאטרסטוק

שנה וקצת של משבר קורונה איפשרו לכל אחד ואחת לעבור רגעים של השתבשות השגרה, ביטול תכניות, חוסר יכולת לצפות את המתרחש. אם תבקשו מקבוצת אנשים לשחזר את הרגעים הללו, תפגשו שוב ושוב תחושות דומות: חוסר אונים ואובדן שליטה, אי-סדר ואי-יציבות, וכדומה.

אם תמשיכו איתי את אותו רעיון, קחו את אותה קבוצת אנשים ובקשו מהם כעת להתמקד ברגע של שבת. בקשו מהם לבחור רגע אחד מתוך השבת שלהם, בכניסתה או באמצעיתה או בסופה, ולהתמקד בתחושות שקיימות בו. גם כאן הם יבטאו כנראה תחושות די אחידות, אבל שונות בתכלית מהתחושות הראשונות: כנראה תשמעו על נחת ורוגע, שקט ומשפחתיות.

קיים דמיון רב בין מצב השבת למציאות הקורונה:

שניהם מנתקים את האדם משגרת חיי העבודה שלו; שניהם מונעים השגת רווח שאולי היה בהישג יד; שניהם מצמצמים את יכולת התנועה של האדם וממקדים אותו בסביבתו המיידית בלבד.

האם התחושות המרכיבות את רגעי השבת לא היו קיימות במשבר הקורונה? לדעת רבים, היו והיו. המשפחתיות הודגשה (לטוב ולמוטב), קצב החיים הואט, האינטנסיביות פחתה.

האם התחושות המאפיינות את רגעי הקורונה קיימות גם בשבת? ובכן, רבים עונים לא. אמנם באופן אובייקטיבי השבת משנה את שגרת החיים בצורה דומה למה שעשתה בה הקורונה, אבל התחושה הסובייקטיבית שונה בתכלית.

הסיבה לשוני הזה ברורה: לשבת אנחנו מתכוננים. יש לנו ידיעה מוקדמת שבתום היום השישי בשבוע תבוא השבת ואחריה יחזרו ימי החול, יש לנו היערכות כלכלית לאובדן ההכנסה של יום אחד, יש לנו לוח זמנים שמותאם להגבלות שהשבת משיתה עלינו. אלמלא כל אלה – כנראה היינו חווים את השבת באופן די דומה לקורונה.

פרשת בהר-בחוקותי פורשת בפנינו את מצוות השמיטה. מהי שמיטה? יותר שבת או יותר קורונה?

שני המאפיינים הקריטיים של תקופת הקורונה היה האורך וההיקף. ההשבתה של השגרה היתה נרחבת ופגעה בתחומים רבים, למשך חודשים ארוכים, ללא גבולות ברורים. כיון שכך היא יצרה השפעה משמעותית על המצב הכלכלי, הקהילתי והרגשי. התקופה הייתה ארוכה מספיק לאלץ את בני האדם להסתגל אליה, להשתנות. לחוות נתק ממה שהיה לפני כן, ולהתמודד לאורך זמן עם מצב חדש שיש לו דרישות חדשות. בכך השמיטה שבתורה דומה לקורונה: היא מציבה בפנינו תקופה ארוכה של חריגה נרחבת מהשגרה, שיש לה השלכות על המצב הכלכלי והתזונתי, על הרגלי החיים ועל מבנה סדר היום.

מאידך, השמיטה ידועה ומוגדרת מראש. יודעים מתי היא תתחיל ויודעים מתי תסתיים, ויש אפילו מצוות תוספת שמיטה בדומה לתוספת שבת, שמנחה את האדם להשית על עצמו מבחירתו את ההגבלות. בכך השמיטה מאפשרת חוויה מעמיקה יותר של ההאטה, ההתמקדות והמנוחה, ומצמצמת את תחושות החרדה, חוסר השליטה ואי-הסדר.

אולי השאלה האם השמיטה (במצב בו אכן נקיים אותה) תהיה יותר שבת או יותר קורונה תלויה מאוד בשאלה כמה מתכוננים אליה. היא יכולה להיות שבת למתכוננים וקורונה ללא-מתכוננים.

 

אחת השאלות הבסיסיות בנושא השמיטה היא על מה המצווה חלה. השמיטה החקלאית מופיעה פעמיים בתורה, בספר שמות פרק כ"ג ובספר ויקרא פרק כ"ה. הפסוקים בספר שמות מטילים את המצווה על האדם – "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", ומדגישים את תכליתה למען בני האדם – "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". לעומת זאת, הפסוקים בספר ויקרא ממקדים את המצווה באדמה. השורש ש.מ.ט אינו נזכר בספר ויקרא, אלא רק השורש ש.ב.ת, ודווקא בהתייחסות לארץ: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" – ממש כאילו מצוות השמיטה חלה על הארץ, והאדם רק מצווה שלא להפריע.

כל אחד מהמקומות מעורר קושי משל עצמו. האופן בו השמיטה מתוארת בספר שמות – כמצווה חברתית לרווחת אביוני עמך – מעלה קושי לוגי, שהוצג כבר במכילתא: "והשביעית תשמטנה ונטשתה' - מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים!" – כלומר, אם רוצים לפרנס עניים, הגיוני היה לצוות על האדם שלא ישמוט את אדמתו אלא יעבוד קשה לגדל הרבה תוצרת, ולא ייטוש אותה אלא יאסוף כדי לתת לעניים. כשלא עובדים את האדמה צומח בה פחות יבול, מה הרוויחו עניים מכך?

האופן בו השמיטה מתוארת בספר ויקרא לא פחות בעייתי. התיאור לפיו הארץ זקוקה לשבת שלה ויש לאפשר לה לנוח הוא מוזר. כך כתב הרב ישראלי: " כי זהו באמת כמו זר יחשב, מה שייך צורך שביתה ומנוחה לאדמה, וכי שייך בה עייפות ומנוחה כדרך ששייך בבעלי חיים?" ('ארץ חמדה' עמ' קטו)

אמנם, יש יתרונות להוברת שדה אחת לכמה שנים לצורך התחדשות העושר הטבעי שבקרקע, אולם יתרונות אלו אינם יתרונות עבור האדמה עצמה. וכי מה אכפת לאדמה כמה מינרלים וחנקן יש בה? יתרון ההוברה הוא עבור האדם, החפץ בגידול יעיל. הטיעון שמטרת השמיטה היא לאפשר לאדמה מנוחה נשמע רומנטי, אך לא רציונלי.

אז איך נבין את השמיטה? מה העיקרון שלה?

נראה, שהאמירה הקרובה ביותר לאמת תהיה שהשמיטה חלה על מערכת היחסים בין האדם לאדמה. בניסוח ממוקד יותר: על יחסי הבעלות בין האדם לאדמה.

עיקרון זה ניכר באופן בו מקיימים את מצוות העשה של "תשמטנה" – פתיחת מעבר חופשי אל השדה והפקרת הפירות; במושג "אפקעתא דמלכא" המבטא את פקיעת זיקת בעל השדה אל רכושו בשמיטה; ההבחנה בהלכה בין איסוף יבול לצורך אכילה, שמותר, לבין איסוף למסחר, שנאסר; ועוד ועוד.

נצטט שוב את הרב ישראלי:

"שמצוות עשה זה של שביתת הארץ לכל המלאכות האסורות, אינו תלוי לגמרי בזה שהשדה נעבדת או לא, כי לא זהו הנקרא שביתה, אלא בעיקר באיזו מידה מובלטת הבעלות על ידי המלאכה".

מערכת היחסים בין האדמה לבעליה היא המוקד. השמיטה שומטת את אופי ההתנהלות המבטא בעלות אישית על אדמה ויבולה, ומשביתה את שייכות הארץ לאדוניה האנושיים. בכך, כמובן, ניתן מקום לביטוי פנים אחרות של האדמה: הפן בו היא מצמיחה כל עשב ופרי ונותנת שפע לכל בשר כפי שנבראה, ללא ההגבלות והגדרות שמציבים על פניה בני האדם; והפן בו היא ארצו של ה' השייכת לו.

אבל, האם התורה היא נגד בעלות אנושית על קרקע? כלל לא. להפך, התורה הרי מצווה לנחול ולהנחיל, לחלק את האדמה, וגם דין היובל כמו מצוות נוספות תלוי בחלוקת הארץ. לכן, כעת יש לבדוק כיצד משתלבת הפקעת הבעלות שבשמיטה עם קיום הבעלות בשש שנות העבודה.

לצורך כך, קל להיעזר במבנה הדומה-מאוד של שבוע העבודה: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. העבודה של ששת הימים היא חיובית, היא מבטאת את תכלית הבריאה, ויש לה אפילו ערך דתי. מתוך כך שהתורה אוסרת בשבת את המלאכות היצירתיות והמחדשות, ניכר שבשאר הימים היצירתיות והחידוש תופסים מקום חשוב בעולם. כשהשביתה האנושית בשבת מחקה את שביתת ה' מהבריאה, זה אומר שהעשייה האנושית בששת ימי המלאכה מחקה את מלאכת בריאת העולם.

לפיכך, הבעלות על האדמה בשש שנות העבודה היא חיובית. היא מאפשרת לאדם להצמיח יבול מן האדמה כשם שה' ברא את האדמה ונתן בה את סגולת הצמיחה. תכונות אנושיות כמו תחרותיות ושאפתנות מנותבות לשיפור העולם ולשכלולו, ליצירת שפע ולפתרון בעיות, באופן הממלא את ייעוד הבריאה ומממש את ברכת ה' לאדם. אולם, כמו במבנה השבוע, יש צורך לאזן את התמונה ולהשלים אותה באמצעות העצירה, ההפקרה וההשבתה.

עולם ללא שבת הוא מרוץ אינסופי; עולם ללא שמיטה הוא מלחמת טריטוריות שאין לה גבול.

העבודה והשביתה יוצרות את האיזון יחד. הן נחוצות זו לזו. את האיזון המדוייק הזה מתאר המדרש באופן פלאי (מדרש בראשית רבה פרשה י סימן ט):

"רבי יהודה הנשיא שאל את רבי ישמעאל בן ר' יוסי: אמר לו: שמעת מאביך, מהו "ויכל אלהים ביום השביעי"? אתמהא! אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן, הִגְבִּיהָהּ מבעוד יום והורידָהּ משתחשך"

שאלת רבי היא כיצד מתיישבים שני הפעלים המתארים את ה' ביום השביעי – מצד אחד "וישבות", כלומר לא עשה דבר, ומצד שני "ויכל", כלומר סיים והשלים. המדרש כאן מציב אנלוגיה מופלאה: הוא מתאר את ה' כנפח שמבקש להכות בקורנס על סדן, כדי לצור צורה. המכה היא הבריאה, היא תיצור את העולם על גבי סדנו של ה'. כיצד תתבצע המכה? ראשית האומן מגביה את הקורנס. זוהי העשייה. השרירים פועלים, האנרגיה נצברת כשהקורנס מונף מעלה עוד ועוד. אולם, אם האומן לא יעצור את ההנפה, המכה לא תתבצע והעולם לא ייברא. מגיע הרגע הנכון – ואז האומן שומט. הוא מרפה את השרירים, שובת מהרמת הקורנס, וזה מה שמאפשר את הנפילה ואת המימוש של כל הכוח שהושקע. ההרפיה היא שמביאה את העשייה לתכליתה.

כך אנו נקראים לעשות בשבת ובשמיטה: לשמוט את אחיזתנו ואת בעלותנו, וכך עבודת האדמה והעולם שלנו תוכל לממש את עצמה ולהגיע לתכליתה.

שנת הקורונה לימדה אותנו על שמיטת אחיזתנו בכל ממדי חיינו. יכולנו להבין לעומק את המשמעויות של שמיטה כזו – משמעויות לפרט ומשמעויות לקהילה, משמעויות מיטיבות והרסניות, הפיכות ובלתי הפיכות. הבנו באופן התנסותי מה שקשה להבין באופן רציונלי מקריאת מקורות. האם נזכה להצמיח מתוך ההתנסות הזו יכולת חדשה לקיים את מצוות השמיטה?