(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: (יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: (טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(פרק כה)
ההבדל בין הציווי על הארון האמור בלשון רבים ("ועשו") לבין שאר הכלים שבהם הציווי הוא בלשון יחיד ("ועשית"), בולט מאד. כתוב במדרש (שמות רבה פרשה לד, ב):
ועשו ארון, מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית' ובארון כתיב 'ועשו ארון'? א"ר יהודה ב"ר שלום א"ל הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.
לשון רבים בעשיית הארון מלמדת על השותפות של כל ישראל הנדרשת בעשיית הארון - "יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה". העיסוק הנדרש התבאר בדברי הרמב"ן:
והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר.
השותפות של כל אחד מישראל בעשיית הארון באה לידי ביטוי או בעזרה כספית, בהתנדבות "כלי זהב אחד לארון", או בעזרה פיזית ממש, או בכוונת הלב לשותפות בתורה.
אור החיים הקדוש מדגיש גם הוא את השותפות של כל ישראל, אך לדעתו אין זו אך ורק שותפות מומלצת, אלא זוהי שותפות מחוייבת ומהותית:
ועשו ארון - טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר 'ועשית שולחן', 'ועשית מנורת וגו'', 'ואת המשכן תעשה', 'ועשית את המזבח עצי וגו''... אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם, אשר רבו מצות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר ועשו לשון רבים.
קיום התורה אינו אפשרי באדם אחד - "ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה". התורה היא מיועדת לכלל ישראל, ורק בהצטרף כל המעשים של כל הפרטים שבכלל ישראל תתקיים התורה כולה. יש מצוות המיועדות לכהנים, ואינן אפשריות בישראלים (לדוגמא: הקרבת הקרבנות), ויש מצוות המיועדות לישראלים ואינן אפשריות בכהנים (לדוגמא: נתינת מתנות כהונה וכדו'). רק בהצטרף מעשיהם של הכהנים הלויים והישראלים תתקיים התורה. כדי ללמד על שותפות מהותית זו בתורה של כל אחד מהפרטים בכלל ישראל על מנת שתתקיים התורה בכללותה, כתבה התורה לשון רבים "וְעָשׂוּ אֲרוֹן".
אולם, אור החיים הקדוש מעיר על ענין נוסף במעשה הארון. לשון רבים שנקטה התורה במעשה הארון, מופיעה אך ורק ביחס לארון עצמו, אולם לגבי שאר פרטי הארון מופיעה לשון יחיד - "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר", "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב", "וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב", וכו'. אם ללמד על השותפות המחוייבת של כלל ישראל בתורה באה התורה ללמד ולכן נקטה לשון רבים, האם לא היה ראוי לנקוט לשון זו ביחס לכל מעשי הארון?
אור החיים הקדוש מבאר את ההבדל:
בשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד, כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד.
יש הבדל בין מעשה המצוות ללימוד התורה. מעשה המצוות אכן לא יכול להתקיים אלא על ידי כלל ישראל. רעיון זה בא לידי ביטוי בלשון רבים "וְעָשׂוּ אֲרוֹן". עשיית הארון, דהיינו קיום כלל מצוות התורה יכול להעשות אך ורק על ידי רבים. אולם "שאר פרטי תיקוני הארון" המסמלים את לימוד התורה ועמלה, "יכולין להתקיים מאדם אחד".
קיום כל התרי"ג מצוות אינו יכול להתקיים על ידי אדם אחד אלא רק על ידי הכלל כולו; אולם לימוד התורה כולה, כולל החלקים שאין אפשרות ללומד לקיימם בפועל, מיועד לכל אחד ואחד.