"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כ"ו, טו) - למה עצי שטים? לִמֵד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומֵר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן - אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם - על אחת כמה וכמה! שמות רבה ל"ה, ב.
השאלה עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם, היא שאלה שהולכת ותופסת מקום חשוב בחיים המודרניים. החברה המתועשת הגיעה לשיאים של שיעבוד הטבע לצרכי האדם, עד כדי סיכון האיזון העדין שבין אדם לאדמה. כבר היום מתחילים אנו לחוש את התוצאות האקלימיות והסביבתיות של כמויות הפסולת והגזים המזהמים, של כריתת העצים הסיטונאית, ושל התדלדלות המאגרים הטבעיים של החומרים שעליהם מושתת קיומנו.
נראה שבדרשתנו קיים מפתח חשוב להבנת היחס הראוי בין צרכי האדם ולבין שמירת הטבע. יש לזכור כי המסגרת של הדרשה היא פרשת תרומה, פרשה בה מצווים ישראל לקחת חומרים שונים ומגוונים מכל מרחבי הבריאה, מהחי מהצומח ומהדומם, לעַבְּדָם ולהשתמש בהם לצרכי עבודת ה. פרשתנו איננה טבעונית או צמחונית: לא רק שהיא איננה מתנגדת לשימוש ב"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" אלא היא אף מצווה להשתמש ב"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".
התורה אינה רואה פגם בכך שהאדם משתמש במשאבי הטבע לצרכיו, בוודאי לא לצרכיו הנעלים יותר, כעבודת ה. השימוש בחי ובצומח לבניית המשכן, כמו גם לשם הקרבת קורבנות בו, נתפסת כהעלאת קדושתם וכמימוש היותר עליון של תעודתם. עולם הטבע נברא על מנת שהאדם ישתמש בו, יעַבְּדוֹ, ויפיק ממנו את המירב.
אך עם זאת, על האדם לעמול ולהבחין באילו מקרים השימוש בטבע אכן מעלה את חומרי הגלם למדרגה מרוממת יותר, ובאילו מקרים הוא משחית אותם, וכך למעשה האדם חוטא בפגימת יופיה הטבעי של הבריאה לשם מילוי צרכיו החולפים. בניין האב שנותנת דרשתנו לשימוש משחית שכזה, הוא השימוש בעצי פרי, כעצים לבניין. אדם הכורת עץ שעשוי לתת פרי לעוד דורות רבים, בשעה שלשם בניית ביתו היה יכול להשתמש בעץ סרק, אינו אדם המעוניין להעלות ולרומם את הטבע, אלא איש אטום המשעבד את הטבע, וממילא גם את העתיד, לטובת נוחותו בהווה.
לא במקרה הדוגמא שנתנו חז"ל בנויה על פרשיית המשכן. דווקא כאשר אדם עוסק בעניינים גדולים וחשובים, בחומר וברוח, נוטה הוא לשכוח את ההיבטים הסביבתיים של מעשיו. דרשתנו פונה אל האדם וקוראת לו: אפילו כשאתה עוסק בענייני ציבור נישאים וחשובים, אפילו כאשר אתה בונה משכן, אל תשכח כי למרות שמותר ואף ראוי שתשתמש בחומרי הגלם שבטבע - לעולם אל תשכח לבדוק האם יש דרך יותר ירוקה, ידידותית ומאוזנת, שתקדם את האנושות בלי לפגוע פגיעה חמורה בעולם שסביבנו.
על מנת להדגיש מסר מורכב זה, שמו אותו חז"ל בפי הבורא כאחד הציוויים הראשונים לאדם. "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך..." (קהלת רבה ז, א, יג). מן הצד האחד - כל מה שבראתי - בשבילך בראתי ומותר ואף ראוי שתשתמש בו, אך מן הצד השני - תמיד עליך לתת את דעתך שבמעשיך אכן תקדם את הבריאה, ושחס וחלילה לא תקלקל ותחריב את עולמי!
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.